כל שמחת הפורים נמצאת ב"איש לרעהו", בלהיות יחד. זאת השמחה. אל תחפשי אותה בשתייה, באכילה, בתחפושות. המצווה הגדולה ביותר היא משלוח מנות ומתנות לאביונים.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כל משלוח מנות שהיה מקבל היה מנשק ואומר: "אחח, זה מיהודי שאוהב אותי". ואיך שולחים מנות? קודם כול, על ידי שליח. את משלוחי המנות שולחים רק על ידי שליח: הבת שלך, חברה. למה? כדי להראות: "גם כשאת לא רואה אותי אני אוהבת אותך. אל תחשבי שאני מחייכת אלייך כשאנחנו מתראות אבל מדברת עלייך לשון הרע מאחורי גבך".
זה מה שה' אומר לנו: גם מאחורי הגב אני אוהב אתכם. כשאתם לא רואים אותי בכל מאחורי החושך הענקי.
דבר שני, עם איגרת. המגילה היא מכתב אישי של אהבה. איגרת אוהבת היא חלק בלתי נפרד מה"איש לרעהו". לכן כל כך חשוב להוסיף למשלוח המנות איגרת, מכתב אישי כלשהו שאומר "אני אוהבת אותך, את יקרה לי". זה כל הפורים, ה"איש לרעהו" הזה.
שלחי משלוח מנות לבעל שלך. כתבי לו פתק: "אני אוהבת..." ובאיגרת של שנה הבאה תסיימי את המשפט.
והבעל, שייתן משלוח מנות לאישה. "ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה". לקנות לאישה משהו קטן, קטן מאוד. אני במגמת חיסכון (חייבים לחסוך לתכשיט הזהב של פסח. אז משהו קטן). ותנו משלוחי מנות לכל הילדים. וגם דמי פורים.
להרבות שלום
ידעתן מדוע תיקנו חז"ל משלוחי מנות? מדוע אוכל ולא ספר, טבעת או דיסק?
"בזמן המגילה לא אכלו איש מחברו. לאחר שראו שהקב"ה לא עשה אלא לפנים, משום הכי, תיקנו חכמים שבאותו דור שישלח אחד לחברו בשר ויין, להראות שכל אחד לא הלך אלא לפנים, ויינו ובשרו מותר" (שיח שרפי קודש, פורים).
חז"ל מסבירים שבזמנו של אחשוורוש אנשים לא סמכו זה על הכשרות של זה. "אני אצלו לא אוכל", "אני לא אוכל את ההכשר הזה". אבל אחרי שהם ראו שה' לא עשה אלא "לפַּנים", כלומר הוא רק הפחיד אותם בכאילו ולא השמידו אותם בסוף, הם הבינו שגם עובדי עבודה זרה בעם ישראל עושים בכאילו, ובעצם הם גם כן כשרים.
אחד הביטויים המובהקים של חוסר אהבה הוא כשאת מראה למישהו שאת לא אוכלת את הכשרוּת שלו. יש אימהות שחושבות שזו גדלוּת. פעם חילקנו שקיות יום הולדת בגן של בני. הגיעה אליי ילדה קטנה. "Excuse me, is this kosher?" היא צייצה. מי חינך אותה? שאלתי את עצמי. ואימא שלה בוודאי גאה בילדה הקטנה הזו.
לפיכך אני אומרת לילד שלי: "תמיד תיקח, תאמר תודה, ואל תאכל. תבוא להראות לי". זה אחד הפגמים העיקריים. בכשרויות נשים מרגישות חירות לומר לך שאת לך לא מספיק דתייה. "מה, בד"ץ מנצ'סטר? אוֹ יוּ?" שקט, מספיק עם זה.
בגלל זה קבעו משלוחי אוכל. כדי שהאחד לא יעליב את האחר בזה שהוא לא סומך על הכשרות שלו. אז נכון, אני לא אוכל את כל מה שמביאים לי, אבל גם לא אומַר את זה בחיים.
ומדוע לא מברכים על מצוות משלוח מנות, כשם שמברכים על מקרא מגילה למשל? ראו פירוש מקסים של האורחות חיים: "שעיקר המשלוח הוא איש לרעהו, פירוש - אוהבו כדי להרבות השלום. ולפיכך לא נתקן על זה ברכה, כי מי בוחן לבבות לדעת אם חברו אוהבו באמת? ואם לא - הרי זה ברכה לבטלה" (אורחות חיים, ספינקא, תרצ"ה אות ט').
לא מברכים על משלוח מנות ולוּ רק מהפחד שאת תאמרי לבת שלך "קחי, תחזירי לנודניקים". לכן גם קבלי בשמחה, ואל תגידי "וויי, אני לא אוכלת את זה, יש פה מישהי שאוכלת חלב נוכרי?" תפסיקו עם זה. זה כל כך מכוער, זה ההפך של "איש לרעהו".
לסיום, גם אם מכינים עשרה משלוחים זהים, הכיני שניים מיוחדים, אישיים, איש לרעהו. בשני משלוחים תשקיעי את כל הלב.
פורסם בפנימה