שלום הרב,
בכל שנה בפורים בעלי מתבשם ואומר כל מיני דברים. לעתים הוא ממש מבייש אותי לעיני הנוכחים בסעודה. איך מתמודדים עם כל התחושות הללו לאור המצווה הפשוטה של התבשמות?
שלום רב,
כמו כל מצווה, המצווה הפשוטה של התבשמות איננה יכולה להתקיים אם היא גוררת עבירה של פגיעה בזולת. ולבייש את בן הזוג, בפרט ברבים, זו בוודאי עבירה. וכמו שכותב הרמב"ם בפירוש המשניות בעניין לולב הגזול שפסול למצווה: "מצווה הבאה בעבירה אינה מצווה".
כמו כל מצווה, תכלית קיום המצוות היא ההתקרבות אל השם יתברך, וממילא השפעת ברכה ושמחה לכל מי שסובב אותנו ותלוי בנו. שכרות בפורים אמורה לפתוח בפני המשתכר שערים של קרבה גדולה יותר אל הבורא, אל עצמו ואל בני ביתו, קרבה כזו שרישומה הטוב צריך להיחקק בלב בני הבית לכל השנה כולה.
עד כמה שידיעתי מגעת, מי שיודע שהשכרות תשפיע עליו ועל הסובבים אותו באופן שלילי, אסור לו להשתכר אפילו בפורים.
כמובן שאין בכל האמור משום פסק הלכה, וכל שאלה שנוגעת להלכה צריכה להישאל בפני מורה הלכה מוסמך, תוך פירוט מקיף של כל צדדי המקרה והשלכותיו.
ככלל, יסוד חיינו היהודיים הוא שמירת החלקים האישיים והפרטיים של האדם ושל הקרובים לו בסתר.
לא לפרושׂ דבר בהחצנה ובקולניות, אלא לשמור הכול באינטימיות קדושה ומוגנת, כעובר ברחם אמו. וכלשון הנביא: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך – כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ז).
הוראה זו היא כמובן ההפך הגמור מהראוותנות ומהצורך באישור מבחוץ ששוטפים היום את העולם.
פורים, בהקשר הזה, הוא ניצחוננו המוחלט על סגנון רדיפת הכבוד והתענוגות הזולים שמוצגים במגילת אסתר על ידי ממלכת הריקנות הצבעונית של אחשוורוש והמן.
אמנם "עדיין עבדי אחשוורוש אנו", כמאמר חז"ל, ונתונים לאותן השפעות חיצוניות, אבל יום אחד בשנה אנחנו אומרים: אפילו אם נאכל ונשתה, נתענג ונרקוד, אפילו אם נשתכר כמנהג אומות העולם וקלי עולם, מה שאנחנו באמת זה קודש קודשים, והסוד שיצא ויתגלה מאיתנו גם באובדן השליטה של השכרות הוא סוד קדוש: "אנו לי‑ה ולי‑ה עינינו".
מה שמעניין אותנו באמת, אחרי הכול ולמרות הכול, זה אך ורק קרבת אלוקים.
את המראה הקדוש הזה אנחנו רוצים לחקוק עמוק עמוק בלב הקרובים והיקרים ללבנו.
פורסם בפנימה