בלילות האחרונים, וגם בימים, אני כל הזמן מחפשת. מחפשת נושא לטור, מחפשת מילים נכונות, מחפשת השראה, מחפשת מקום לכתוב, מחפשת מה לאכול, מה לשתות, מחפשת את עצמי.
יש לי חברה ממש טובה. נולדנו באותה שנה יום אחרי יום, ואנחנו מכירות מגיל התיכון. אנחנו אוהבות זו את זו אהבת נפש, אבל נפגשות רק יום אחד בשנה. היום שלי שהוא גם היום שלה.
קוראות ותיקות יכולות מן הסתם בשלב זה לנחש מה הוא היום הזה. לקוראות החדשות – ברוכות הבאות - היום שלי בשנה בה"א הידיעה הוא פורים.
בכל שנה אותה חברה טובה מגיעה אליי לסעודת פורים חבושה בכובע חסידים שחור, נעמדת מולי ומול כל מי שבאה ושואלת: תנחשי למה התחפשתי?
ובכן, שנה אחת זה היה יחסית פשוט. היא התחפשה לבעלבת (בעל-בית). שנה אחר כך עם אותו כובע היא הייתה ציפור, ובשנה שעברה היא התעלתה על עצמה ממש. היא עמדה מולי, אבל כמה שניסיתי לנחש למה היא התחפשה הפעם - לא הצלחתי. בסוף היא נשברה והכריזה: "את לא רואה? התחפשתי לרקפת!"
איך פספסתי את זה! אמנם הרקפת האחרונה שפגשתי הייתה עם כובע ורוד, והיא הייתה עם שחור - אבל העיניים, העיניים שלה! היא הייתה ממש רקפת.
מיד אחריה נכנסה אישה חרדית בהיריון. לא הצלחתי להבין מאיפה היא מוכרת לי. אחרי שתי דקות קלטתי שזו מורתי החילונית לפיתוח קול. היא התחפשה באופן כה מושלם שכשהיא נכנסה בדרך לקנות משהו בביתר עילית, הפער בין המראה החרדי שלה ובין הדיבור וההתנהגות הפתוחים גרם לכמה עיניים להיפתח שם בתדהמה.
היא סיפרה לי בהתרגשות שכבר ארבעה חודשים היא טבעונית וכמה זה נפלא. תוך כדי דיבור היא פתחה את הסירים כדי לראות מה בישלתי לסעודה. "אוי זה מריח נפלא!" היא נעצרה על סיר אחד. "מה זה?". "קציצות בשר ברוטב פיקנטי", עניתי לה.
ובכן, היא הייתה טבעונית ארבעה חודשים עד פורים, ואולי גם אחר כך, אבל בפורים עצמו היא הייתה מעל הטבע ומעל הטבעונות.
אחר כך נכנס גוש צהוב מכף רגל ועד ראש. הגוש קפץ ושר וסחף אותי איתו לריקוד. בהתחלה לא זיהיתי בכלל, אבל מבט עמוק גרם לי להבין שזה לא בוב ספוג שנקלע בטעות למסיבה, אלא חברה שהיה חסר לה אור בחיים והחליטה להתחפש לפרוז'קטור.
מכיוון שכילדה התחפשתי לכל מיני דברים משונים ומקוריים כמו חוטב עצים, כבשה וצייר, הייתה חסרה לי באופן אישי הבנליות הנשית הפשוטה. הייתי חייבת להשלים את חוויית הילדות הזאת, אז התחפשתי לנסיכה. החלקתי את השיער ופיזרתי אותו, חבשתי כתר, לבשתי שמלה ארוכה ופיזזתי לי בטפיפות רגליים עדינות.
זו הייתה אחלה מסיבה. כל אחת מאיתנו הייתה בזהות שאולה, אבל איכשהו כל אחת הייתה גם הכי היא עצמה.
אחר כך חשבתי על המילה לחפש, שכמו לבשל ולבטל, זו פעולה שעושים על משהו חיצוני. ולחובבות הלשון שבינינו – בניין פיעל. לעומת זאת המילה להתחפש היא כמו להתבשל ולהתבטל, בבניין התפעל - פעולה שהדבר עושה על עצמו.
כל השנה אנחנו מחפשים דברים חיצוניים לנו. מחפשים ומוצאים, מחפשים ומאבדים. יום אחד בשנה אנחנו מתחפשים ומגלים משהו שחסר לנו אבל נמצא בתוכנו, מוצאים ומוציאים אותו לאור.
יום אחד הדבר הזה מאיר בנו, ומשאיר אחריו רושם.
ילד שחיפש גבורה והתחפש לשוטר או לחייל יזכור את תחושת הביטחון, ילדה שרצתה להידמות לאמה תזכור את תחושת הבגרות והרצינות, המורה שלי לפיתוח קול תמיד תהיה קצת חסודה בעיניי, החברה עם כובע החסידים השחור תמיד תעלה חיוך של פריחת הרקפות על שפתיי והחברה הזוהרת תמיד תכניס קצת אור לחיי.
ואני? אני אשקיף על כולם מחדרי הוורדרד שבארמון לבי, ואלגום עוד לגימה מכוס היין שבידי.
פורסם בפנימה