לפעמים אנחנו ממהרים מדי להכריז על דברים שהילד עושה כעל "אובססיה", ועצם ההגדרה כבר הופכת אותם ל"עניין". ומצד שני אנחנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות בסיטואציות אובססיביות באמת, במין מערבולת מול הילד.
למשל, ילד שצריך תמיד לתת יד להורים באירועים ציבוריים, או ילד שמתעקש על עיקרון או על טקס מסוים. זה יכול להיות גם סביב ברכה (למשל, להתחיל אותה כל פעם מהתחלה) או נטילת ידיים שוב ושוב, וכך נכנס גם העניין הדתי פנימה.
חשוב לשים לב קודם כול, כרגיל, אל עצמנו. לראות איפה אנחנו בתוך המצב הזה ואיך אנחנו מגיבים. בדרך כלל אם הילד אובססיבי – גם ההורה הופך אובססיבי ביחס לאובססיביות של הילד. אז הוא יוצר מאבק מול הילד ומגדיל ומעצים את כל הסיפור, שלפעמים הוא ממש פעוט.
ילד שרוצה לתת יד, למשל, יכול לשמוע חודש לפני איזו חתונה גדולה במשפחה ש"בחתונה תתנהג כמו גדול ואל תיתן לי יד", או "אם לא תיתן יד כל הזמן לאימא ותלך לשחק לבד עם בני הדודים, תקבל פרס". זו כמובן לא ההתנהגות הנכונה. אפשר לתת עוד הרבה דוגמאות: "אם לא תצעק בבית של סבא וסבתא אז..." או "אם תגיד שלום יפה לכל מי שנכנס אז...".
כל המאמץ של ההורה הוא לכאורה לחלץ את הילד מהמצוקה ולשחרר אותו מהאובססיה, אבל בעצם במקום זה אנחנו רק מקבעים אותה. במקום לשרש את הדבר, אנחנו משרישים אותו, ואז רק מבוהלים יותר ויותר שהילד לא יוצא מהסיפור.
הדרך הנכונה היא לראות למה זה מבהיל אותנו כל כך. האם אנחנו חושבים שהילד חייב לצאת מזה? כי בדרך כלל ברגע שמשהו משתחרר אצל ההורה בעצמו, גם אם הילד ממשיך וההורה משתף איתו פעולה – למשל, נותן לו יד בכל פעם שהוא מבקש - זה כבר לא מגיע מאותו מקום פנימי. ההורה כבר לא מצטרף ל"שיגעון" של הילד, אלא מלווה אותו בדרך חזרה ממנו. הוא מאפשר לו נתיב ירידה מן העץ.
אם נמשיך עם הדוגמה של הילד שנותן יד תמיד – אנחנו ניתן לו יד בשמחה, בטבעיות, ואם הוא שוכח אפילו נגיד לו בחיוך "אוי, שכחנו לתת יד". לא נעשה מזה עסק, ולאט לאט, בלי שנשים לב, זה ייעלם. רוב ככל המקרים האלה יעברו מאליהם, אם אנחנו לא נהפוך אותם לאובססיה משלנו. ניתן לו יד לא מתוך התנגדות ודאגה אלא מתוך הרפיה, פשוט כי הוא ביקש.
ולגבי הטקסים הדתיים – בשום אופן לא להיגרר אליהם, ומצד שני לא למנוע אותם בכוח. והעיקר – לא לזלזל. ילד שמזלזלים בו הוא ילד פגוע והוא מתבצר במצוקה שלו. הוא גם מאבד אמון בסובבים אותו. צריך לכבד אותו. הכבוד לאישיות של הילד באופן טבעי כבר יסנן את ההיסחפות לשטות או לטעות האובססיבית שהוא נתפס אליה.
יפה לפעמים לראות אחרי תקופה שבה לא שמנו לב, איך איזו סבתא שואלת: "אוי, מה קרה לפרינציפ שלו?", ואז נראה כולנו שזה פשוט היה – ונעלם. ואנחנו אפילו לא שמנו לב, אחרי שפעם זה מילא אותנו בתסכול.
פורסם בפנימה