השנה באמת מתחשק לי לצאת מעבדות לחירות.
אולי מתחשק זו לא בדיוק המילה הנכונה.
השנה אני מרגישה שזה פיקוח נפש לצאת מעבדות לחירות. שהנפש שלי נאנחת תחת עול הגלות. נמאס לה, נמאס לי. ועוד מעט ואין לה כבר כוח יותר.
רוצה להיות פה-סח. פה מדבר. רוצה לצעוק: ותעל שוועתי השמימה.
רבי נחמן מברסלב אמר שלכל אחד יש את המצרים הפרטית שלו. ואני, לוקה בטשטוש שאפשר בהחלט להגיד שהוא תוצאה של יותר מדי שנים של עבודת פרך. של בניית מגדלים לפרעה הרע שלי.
מה זה מגדלים, ערים שלמות בניתי לו. ערי מסכנות. הכול גדול ומשוכלל ומציאותי עד אימה. מציאות החיים העבדותיים.
תודו, מתרגלים לזה. כמה קל להשתעבד. כמה קל להרכין ראש בפני הרע שלנו ולרוץ ללבן לו לבנים שיהיה לו איפה לשכון.
כתוב שאף אחד מעולם לא העז וברח ממצרים, למרות העובדה שמסביב לא הייתה אפילו גדר אחת. לא חומה. לא תיל. לא ש״ג בשער.
אז למה אף אחד לא ברח? כי יש סביב מצרים חומה של כישוף, חומה של ייאוש.
כשאני רק מהרהרת באפשרות למרוד ברע שלי, באות המחשבות המצריות.
״אי אפשר לברוח. אין לאן״, הן לוחשות לי בתוך הראש, מסתבכות ומשתרגות על לבי.
״מה יש שם בחוץ, את חושבת? מדבר, סכנת נפשות, ריק. וחוץ מזה, את מסוגלת להיות בת חורין? את רוצה מספיק? את מכורה לשעבודים הכי קטנים שלך ושפחה של הגדולים שבהם. לברוח? הצחקת אותי. מי אמר שצריך לצאת? אלוקי ישראל? את בחורה עם חוש הומור, אין מה לדבר״.
שנים עוברות עליי. שנה ועוד שנה. ניסן ועוד ניסן. ליל סדר ועוד ליל סדר. וכנראה שהגלגל מסמן לי ששוב הגיע הזמן להרשות לעצמי לחלום על לצאת.
החוצה, אל המדבר, אל האינסוף שמשתרע מעבר לגבולות המחשבה הקטנים שלי, מחוץ להרגלים הרעים שלי ולמעגלים המשורטטים שבהם אני מסתובבת כל ימי חיי.
החוצה מכל מה שכובל אותי.
ניסן זה הזמן לעצום עיניים ולרצות את זה חזק. לשפשף עוד פינה בבית ולחלום.
ובחלום שלי אני פשוט קמה והולכת. לא באוטו, ברגל. יוצאת מהבית בלי מפתחות, בלי תיק, בלי ארנק, בלי תעודת זהות וכרטיסי אשראי. בלי בקבוק מים, בלי נרתיק האיפור שאני קשורה אליו כל כך, בלי טלפון ובלי לפטופ, ומתחילה ללכת.
מתרחקת עד לגבעה שכנה. מתיישבת על האדמה ומסתכלת על חיי. על המעגלים המוכרים והידועים. עול הגלות. מסתכלת עליהם בחמלה. מסתכלת עליי בחמלה, ולוחשת לעצמי: ״את ראויה לגאולה. את, ראויה, לגאולה. את, בפנימיות מעשייך, משוועת לגאולה. נכון, לעתים את שוכחת למה ובשביל מה ובשביל מי. נו, אז מה? גם בני ישראל במצרים היו אכולי שכחה".
בא הקדוש ברוך הוא, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, והזכיר להם שהגיע הזמן להתעורר.
ניסן דופק על הדלתות, מחזר על הפתחים. מביא איתו ניחוח אביבי של התחדשות. את ריח פריחת התפוז, את מראה החרציות השמשיות, את זרמי האוויר החמים המצמררים שמזכירים לי שקר לי ואני מכווצת. שהרבה זמן לא שמחתי שמחה אמיתית של בת חורין.
יותר מדי זמן הסתפקתי בשמחות קטנות ובלויות. שמחות נבובות. זמניות. כמה אני משתוקקת להיזרק לתוך שמחה של אמונה. לשמוח את שמחת הקיום הפשוט. לשמוח על עצם היותי. לזכור שיש עצם להיותי.
יש נשמה בגוף הזה, ויותר מדי זמן היה לה קר והיא הייתה קפואה ומכווצת.
והנה, האביב הזה מזמן הפשרה וצועק לי להתחיל התחלה חדשה. צועק לי ״אין שום ייאוש בעולם כלל!״
בחלומי אני מצליחה לשמוע את בת הקול האביבית הזאת.
בחלומי קרן אור של גאולה מלטפת אותי, ואני מרכינה ראש, עוצמת עיניים ומרגישה איך האור הזה מקלף אותי מכל הקליפות ונוגע במקום הפנימי שלי, המקום ההוא שראוי לגאולה.
בחלומי, עם האור הזה בתוך הלב, אני קמה ממושבי על הגבעה ממול, צועדת חופשייה על השביל המתפתל וחוזרת הביתה.
פורסם ב"פנימה"