כשהייתי ילדה קטנה פחדתי ממפלצת שמסתתרת מתחת למיטתי. כשנכנסתי למיטה הייתי רצה ומזנקת בבת אחת, שמא תתפוס המפלצת את רגליי ותגרור אותי אליה. מכיוון שדאגתי שלא קפצתי מספיק גבוה, הטקס הקטן הזה חזר על עצמו כמה פעמים בכל לילה.
כבר מגיל צעיר התנהגויות של ילדים יכולות להופיע כאובססיביות ובלתי הגיוניות למדי. אכן, יש התנהגויות כפייתיות חמורות וחריגות שדורשות טיפול מקצועי, והן שונות מהתנהגויות לא מובנות אצל ילדים ונוער, שנראות לעין כאובססיות וכפייתיות.
שוחחתי עם הורים שהתנהגויות כפייתיות של ילדיהם קיבלו צורות שונות.
ילדה אחת בת ארבע הייתה עסוקה בתרשים הכוכבים שהכינה לה אמה. במשך כל היום היא דיברה על זכייה בכוכבים, בעוד התנהגותה הפכה יותר ויותר כפייתית באשר לדברים שעליה לעשות כדי לזכות בכוכבים ("אקבל כוכב?", "תזכרי לתת לי כוכב?", "אם אעשה את זה שוב אוכל לקבל עוד כוכב?").
ילד אחד בן חמש הפך אובססיבי לגבי הצבע הירוק, אותו הצבע של שולחנו בגן, ועמד על כך שילבש מכנסיים ירוקים וחולצות ירוקות, שיאכל מצלחת בצבע ירוק, ישתה מכוס ירוקה וכן הלאה.
ילדה אחת בת תשע פיתחה אובססיה לגבי ילדה מכיתתה. היא הייתה מוכרחה לשחק רק איתה לאחר שעות בית הספר כל יום ויום, ביקשה שהיא תישן אצלה ולא רצתה שיהיו לה חברות אחרות מלבדה.
לנערה מתבגרת אחת הייתה אובססיה בקשר למשקל שלה, והיא הייתה סופרת את הקלוריות הרשומות על כל אריזה, כשהיא סוקרת את מספר הקלוריות שאכלה שוב ושוב בכל שעות היום.
המכנה המשותף של ילדים אלה הוא תחושה מתמשכת של בהלה וחרדה. מערכת הבהלה האנושית היא מערכת עדינה שפועלת כדי להזהיר אותנו מפני דברים שאנחנו צריכים להתייחס אליהם בזהירות ובמצפוניות. אולם אנו יכולים להיות זהירים ומצפוניים רק כשאנחנו רואים את מה שגורם לנו להרגיש לא בטוחים או אחוזי חרדה. כשאיננו מודעים למקור הדבר שמדאיג אותנו, מוחנו ממציא סיבה.
המקור האמיתי של הבהלה מוסווה כשקשה לשאתו. כשהמשפט "אימא צריכה ללכת לעבודה" הוא יותר מדי בשביל הילדה, מוחה ימציא את המפלצת מתחת למיטה. כאשר "הגננת אינה שמה לב אליי" גורם לילד להרגיש לא בטוח, השולחן הירוק שהילד יושב לידו כל יום בגן הוא האזור הבטוח, וירוק הופך לצבע הבטוח.
האובססיות וההתנהגויות הכפייתיות מספקות מילוי קוגניטיבי ושומרות את המקור האמיתי לבהלה רחוק מהתודעה. ההתנהגות הכפייתית מספקת הקלה חולפת ורגעית מפני הבהלה, אבל אינה מטפלת במקור האמיתי שלה. או אז הבהלה והחרדה חוזרות, וההתנהגויות הכפייתיות גם הן חוזרות על עצמן בניסיון נוסף למצוא הקלה.
אט אט הילדים מגלים שהם אינם יכולים להחזיק אותנו קרובים אליהם בכל עת, שאימא או אבא חייבים לצאת, שדברים רעים עלולים לקרות, שדברים יקרים לנו עלולים להתקלקל או ללכת לאיבוד ושמוות הוא חלק מהחיים. לאמיתו של דבר, ילדים אינם יכולים להסביר למה הם מרגישים לא בטוחים, ואל לנו לנפנף בכך אל מול עיניהם. לבטח אל לנו לעשות שימוש בדברים האלה כדי להפחיד אותם ולגרום להם להיות טובים בשבילנו. אמירה כמו "אתה לא תקבל את הכוס הירוקה עד שתחזיר את הצעצועים למקומם" רק מגבירה את הבהלה עוד יותר.
עלינו לנרמל את פחדיהם של ילדינו ולהעניק להם מקום נרחב לבטא את רגשותיהם הפגיעים. עלינו לאפשר להם להרגיש שאנחנו כאן למענם, שאנחנו בצד שלהם.
אחד הסיפורים החביבים עליי הוא על אב שבתו לא הצליחה להירדם מפני שפחדה מהמפלצת שבבית. הוא הביא את ארגז הכלים שלו, לקח פטיש בידו ונתן לה מברג. יד ביד הם סבבו בחדרי הבית בחיפוש אחר המפלצת. אחר כך הם יצאו מהבית וחגו סביבו. "אין מפלצת. כנראה שאנחנו הבהלנו והברחנו אותה", סיכם האב.
ישבו השניים יחדיו לשיחה, והאב סיפר לבתו על המפלצות שהתמודד איתן כשהיה צעיר, וכיצד האומץ גובר על הפחד. לפחות לזמן מה, הילדה הקטנה הזאת ישנה שינה רגועה, בהרגשה שאביה החזק מחזיק אותה קרוב ללבו ומגן עליה. וזה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות למען ילדינו, כל הזמן, לא רק כשהם הופכים לכאורה לאובססיביים.
פורסם ב''פנימה''