זה התחיל כהתעקשות של תושב המקום שסירב לעזוב את העיר ולברוח לחממות החברתיות של יש"ע. זה המשיך כשחבר'ה מההתנחלויות הצטרפו אליו. התוצאה – מהפכה חברתית מקומית. זהו סיפורו של הגרעין התורני בלוד שהיכה שורשים בעיר, הפריח בה את השממה הרוחנית והתנחל בלבבות.
מאת: דוד חרמץ
לאחרונה נערכו בחירות לראשות עיריית לוד ולמועצת העיר. בחירות סוערות ביותר, דיווחו כלי התקשורת השונים. אך למרות שפע המועמדים והרשימות היה קונסנזוס אחד – הכל רצו בטובת הגרעין התורני שהיכה שורשים במקום.
בשנת 96' הוקם הגרעין. אהרן אטיאס, בן 32, שמנהל היום את הגרעין הוא יליד לוד. שלא כמרבית חבריו החליט אטיאס שהוא לא בורח מן המערכה. במילים אחרות: הגשמה אידיאלית זו לא רק התיישבות ברחבי ארץ ישראל. גם התנחלות במרכז הארץ בעיר שמכונה עיר הסמים, בעיר שכרבע מהמתגוררים בה הם ערבים היא ציונות למהדרין.
ואהרן אטיאס החל לשלוח קריאות כיוון לחבריו בכל רחבי הארץ. אטיאס הופתע לגלות שהמשפחות הראשונות שנענו לאתגר הן משפחת אברמוביץ מעפרה ומשפחת שפירא מבית-אל. מעבר להפתעה שדווקא מתנחלים הם שמגיעים לעיר ותיקה במרכז הארץ היתה כאן התרסה נוספת: הימים היו הימים שלאחר רצח רבין. היה קשה באותה תקופה להסתובב ברחבי הארץ עם כיפה סרוגה. אצבע מאשימה, או לפחות עויינות קרה הופנתה לעבר האדם הדתי-לאומי, גם במקומות שאינם רחביה או הרצליה פיתוח. אך חששות אלה לא מנעו, כאמור, מחלוצי הגרעין לעזוב חממה מגוננת ולהגיע לחצר האחורית, העזובה והעבריינית של מדינת ישראל.
6 שנים מאוחר יותר והגרעין תפח ל-60 משפחות. היום מכונס הגרעין תחת כנפיה של קרן גרעיני מורשת ומשמש כדוגמה לגרעין שהצליח בגדול.
מחצית מחברי הגרעין פועלים במשימות חינוך במקום והחצי השני עובד במקצועות שונים מחוץ לעיר.
ולמרות שלא כל חברי הגרעין עובדים במקום, ניכר כי הגרעין הצליח בתוך מספר שנים מעטות לחולל תמורות לא מבוטלות בלוד.
למשל התיכון המקומי אמי"ת בניהולו של דוד קב. בתיכון 550 תלמידים והשנה מתוך 100 מסיימי שמינית ממשיכים 85 תלמידים למסגרות תורניות.
למשל הישיבה התיכונית אלישיב, בראשות הרב שלום מרקוביץ'. בישיבה לומדים 70 תלמידים והשנה מחזור א' סיים את לימודיו בישיבה. מתוך 12 תלמידים ממשיכים למסגרות תורניות 11 תלמידים.
הצלחות דומות ניתן למצוא בבית הספר הממלכתי דתי נועם המאירי, בניהולו של אשר חדד ובאולפנת אליעד בראשותו של הרב סעדיה דנן.
המגמה הכפולה של הכיפות הסרוגות
מי שמעלעל בעלוני השבת בבתי הכנסת של הציונות הדתית מגלה כמעט מדי כמה שבועות כי גרעין תורני חדש קם באחד מערי הארץ. האם זה 'טרנד' חדש של הציונות הדתית?
הרב מרדכי ורדי ראש הגרעין של לוד והמשמש גם כרב הגרעין מדבר על מגמה כפולה: "מצד אחד רואים נטייה אצל הכיפות הסרוגות לאמץ, במידה מסויימת, את התפיסה החרדית ולהסתגר בגטאות דתיות-לאומיות, בין אם זה בהתנחלויות ובין אם זה בערים הוותיקות. מצד שני ישנה גם מגמה הפוכה לחלוטין – כניסה של גרעין קטן למקומות קשים שנדרשת בהם עבודת שורש".
ש. וגם זה מזכיר זרם חרדי – חב"ד.
עונה יאיר מנדלביץ, חבר אחר בגרעין: "כן, אני זוכר שהגיע לכאן לביקור הרב מוטי אלון ודיבר על המכנה המשותף בין העבודה שלנו לעבודה של השלוחים של חב"ד – שמגיעים למדבר רוחני ומתחילים לגדל ולטפח צמחים של יהדות".
-ש. והילדים שלכם לומדים במוסדות יחד עם בני לוד המקומיים?
הרב יהודה אלטשולר, יו"ר הגרעין, נחפז לענות: "בוודאי, איזו שאלה".
ש. אפשר להבין איך משפחה טיפוסית בגרעין מגיעה כדי לחזק את לוד. קצת קשה יותר להבין איך ניתן לשלוח את הילד לכיתה בה הוא ירגיש לא שייך, בוודאי אם הוא הגיע מיישוב איכותי.
אהרן אטיאס: "אני כיליד לוד אומר לך שהכל תלוי בבית. אני גדלתי במערכת החינוך המקומית ולמדתי להבחין בין טוב לרע וכך אני גם מחנך את ילדיי. החוזק של הבית הוא המפתח לחינוך של הילד".
אשר חדד: "אני מסכים עם אהרן – הכל תלוי במה שהילד מקבל בבית. גם אני גדלתי בלוד. בדירה מעלינו היתה תחנה לסמים וכשירדתי לחצר ראיתי את המזריקים הולכים משמאל לימין בקווי זיג-זג. אבל למעלה, בבית הורי, שידרו לי דבר אחר לגמרי. חינכו אותי לאמונה, יראת שמים ואמא שלי היתה מקריבה הכל רק כדי שאני אלמד עוד קצת תורה, עוד קצת חשבון".
הרב מרקוביץ': "אני לא יודע על בסיס מה אתה קובע שילדים ביישובים מוגנים יותר מסכנות חינוכיות. הרבה פעמים דווקא כשאתה נמצא ב'מקום פיתוח' אתה – הילד – תובע מעצמך יותר מילדים במקומות אחרים. תשמע סיפור: לפני שעברנו ללוד גרנו באפרת. לאחרונה נסענו לשבת באפרת והשארנו את הילדים הגדולים בבית – בלוד. ובאו להתארח אליהם בשבת חברים שלהם מהגרעין. באפרת שאלו אותנו אם אנחנו לא חוששים להשאיר את הילדים לבד בשבת. לקח לנו זמן לרדת לסוף דעתם של המארחים שלנו שהם מתכוונים לכך, שאולי הילדים שלנו עלולים לחלל שבת. כי באפרת האיכותית והחזקה, מתברר, לא מסוגלים להיות בטוחים בכך במאה אחוז. זה לא חדש שדווקא בהתנחלויות המבוססות יש לפעמים תופעות של פריקת עול. אצלנו זה לא קיים. אצלנו לילד יש דריכות ערכית הרבה יותר גדולה. אני רואה עד כמה המעבר מאפרת ללוד עשה טוב חינוכית לילדים שלנו".
ש. הדעה הזו מקובלת על כל החברים או שיש כאלה שמוכנים להגיע למקום, אבל מתעקשים להמשיך לשלוח את הילדים למסגרות חינוך מחוץ לעיר?
יעל בן-עטר, אף היא חברת הגרעין, פסיכולוגית במקצועה: "רוב החברים אכן משלבים את ילדיהם במוסדות בעיר, אבל באמת זו שאלה לא פשוטה. אין לכך תשובה ודאית אחת. אפשר להצליח או חלילה ליפול בדרך אחת ואפשר להצליח או ליפול בדרך הפוכה לחלוטין. בחינוך אין תעודות ביטוח חתומות במאה אחוז".
הרב ורדי: "בתוך הגרעין היה, ועדיין קיים, ויכוח מאוד בריא: אם הילד הוא חלק מהמפעל החלוצי או אולי הוא לא חלק מהעניין. לשמחתי רוב החברים דוגלים באותו קו שמנחה גם את חלוצי יש"ע – הילד הוא חלק מהמפעל החלוצי. לא משאירים אותו מאחור".
ש. הרב ורדי, אתה עצמך גר בלוד?
"לא, אני גר בראש צורים".
ש. אז איך יכול 'תושב חוץ' להיות ראש הגרעין ורב הגרעין?
"זה באמת לא מצב אידיאלי. תראה, אין לי כוונה לעבור לכאן בשנים הקרובות משום שהמשפחה שלי עברה נדודים רבים בשנים האחרונות וכרגע אנחנו רוצים להישאר זמן מה במקום בו אנחנו גרים, ולכן אני באמת חושב שהיותי ראש ורב הגרעין זו מציאות של בדיעבד. את הדברים האלה אני לא אומר לראשונה – אמרתי את זה לחברי הגרעין. ברגע שהם ימצאו מישהו שיוכל להיות סמכות תורנית שתנווט את הגרעין בצד הרוחני שלה – באותו היום אני אמסור לו את המפתחות".
נערי הישיבה רדפו את השאבאב
למרות השתלבותם של חברי הגרעין בעיר ישנו רוביקון אחד אותו רוב מוחלט של חברי הגרעין לא היו מוכנים לחצות עדיין – רכישת דירה בעיר. ההסבר המיידי והחיצוני הוא: זוגות צעירים שידם עדיין אינה משגת די מרשרשים כדי לבצע עסקת נדל"ן, ואולם ההסבר הפנימי יותר הוא החשש של חברי הגרעין מאיבוד ממונם. משיחות עם חברי הגרעין מתברר שקיימת חרדה בקרב רבים מחברי הגרעין שמא ההתפשטות הערבית תגיע אל ביתם ממש. בהקשר לחשש זה סיפר לי הרב ורדי על משפחה בגרעין שפנתה אליו בדילמה הבאה: הם מעוניינים לרכוש דירה בלוד, ואולם הם חוששים מההתפשטות הערבית. ומה יקרה, הם שאלו, אם אכן ה"כיבוש הערבי" יגיע אל חצרם ורק ערבי יהיה מוכן לקנות את דירתם – האם יהיה מותר להם? אם כן – הם ייקנו; אם התשובה תהיה שלילית – בשלב זה הם לא ייקנו דירה בעיר.
הרב ורדי הפך בשאלתם זמן רב ועדיין, כך הוא משתף אותנו, הוא לא מצא היתר לאפשר להם למכור לערבי.
ערביי המקום משמשים קו הבדל נוסף בין הגרעין התורני בלוד לגרעינים תורניים אחרים ברחבי הארץ. ומתברר שחברי הגרעין משמשים חיל חלוץ בעיר גם בנושא ההתמודדות עם התנכלות ערבית מקומית. "התמודדות יום-יומית", מגדיר את התופעה הרב אלטשולר.
הרב שלום מרקוביץ' מדבר על צורך לשדר נחישות לא רק לערבים המקומיים, אלא גם לתושבים היהודיים, שלא אחת הם מתנהגים בעייפות ובייאוש ובכך רק מעודדים את התוקפנות הערבית. והרב מרקוביץ' מביא את סיפורה של הישיבה, שהוא עומד בראשה, בתחילת האינתיפאדה האחרונה, לפני כשנתיים: "כמה ערבים היכו את אחד מתלמידי הישיבה והתחילו לידות אבנים על הישיבה. יצאתי מהמשרד שלי וראיתי את התלמידים עומדים נבוכים ומשותקים מאימה. שאלתי אותם למה הם תקועים במקום. ואז אמרתי להם 'יש לכם רשות ממני לצאת אליהם, כדי שהם יפסיקו להכות ולידות אבנים'.
ואמנם הנערים יצאו החוצה והחלו לדלוק אחרי נערי השאבאב. בשלב מסוים הערבים נכנסו לאחד הבתים והתבצרו בתוכו. החבר'ה שלי כיתרו את הבית ומנעו מהערבים לצאת החוצה עד שהמשטרה הגיעה. ואז שמעתי מאחד התלמידים משפט שאני לא אשכח שנים רבות: 'אף פעם לא ידעתי שיהודים יכולים לרדוף אחרי ערבים בורחים. תמיד חשבתי שרק היהודים בורחים...'. אם תרצה גם זה חלק מהקניית הערכים שהגרעין צריך לטעת בבני המקום – לעמוד עמידה לאומית איתנה".
אהרן אטיאס מספר על מציאות אחרת של הסוגיה היהודית-ערבית, שחברי הגרעין נתקלו בה: "נודע לנו על נערה יהודייה שבאה ממשפחה קשת יום בלוד. ואחד הערבים המקומיים מחזר אחריה ומרעיף עליה תשומת לב ומתנות. בתקופה זו ממש אנחנו פועלים כדי להתיר את הקשר בין השניים. גם זה מסוג הדברים שהגרעין חש מחויבות לקהילה בלוד".
ואולם רוב פעולות חברי הגרעין מנותבות לאפיקים החינוכיים של בני המקום. חברי הגרעין שלומדים בכולל מקדישים פעם בשבוע לימוד משותף עם בני המקום. תלמידי התיכון, הישיבה והאולפנה אף הם מחונכים לתת מעצמם לבני קהילת לוד הרחבה.
אבל לא רק נערי המקום תורמים לבני קהילתם. כמו בכדור שלג מתגלגל, הנוכחות של חברי הגרעין בלוד מעבה ומדביקה אליה גם כוחות אחרים לתרומה למקום. כך למשל תושבי נוף איילון שמיודדים עם חברי הגרעין תורמים מכספם למשפחות במצוקה בלוד. לעיר מגיעים גם תלמידי נועם בפ"ת. ומהי חוליית הקשר, אתם שואלים – הרב אלטשולר שמלמד בישיבה בפ"ת. בערב, בסוף יום עבודה הוא חוזר למשפחתו בלוד ופעם בשבוע הוא מביא את תלמידיו כדי שילמדו את ילדי לוד הצעירים מושגי יסוד ביהדות.
יצא לי להיקלע בשבוע שעבר למסיבת הסיום שערך הרב אלטשולר לנעריו המתנדבים. הדברים שהוא אמר להם יכולים לסכם את סיפור הגרעין: "אתם חושבים שבאתם הנה לתת, אך דעו לכם שבאתם לכאן כדי לקבל. על כל דבר קטן שאתם מעניקים מעצמכם אתם מקבלים עשרות מונים לבניית האישיות שלכם. עם כל הכבוד למה שאנחנו מלמדים אתכם בישיבה, כאן, לוד, הוא מקום הלימוד העמוק והיסודי ביותר שלכם".