בשנים עברו, כשרק היו מתחילים להריח את הפסח מתקרב, תחושת חוסר האונים מול ערמות הפירורים שרק מחכים להסתער קדימה ולחנוק אותי הייתה משתלטת עליי, וכבר הייתי יושבת ומחשבת את החמץ במקומות שלא נצליח להגיע אליהם.
ואז יום אחד צנחה בי התובנה, שהקב"ה לא תכנן לנו חודשיים של פחד וחרדות. מצוות חייבות להיעשות בשמחה. למדתי שלא צריך להמציא חמץ שלא קיים, שאפשר לחכות עד ראש חודש ניסן ולא להיכנס ללחץ היסטרי, ושעושים את ההשתדלות, מנקים את החמץ ולא צריך לחשוש לחמץ שלא רואים.
את הסיפור הבא שמעתי מפיה של הניה. לטלפון הזה היא חיכתה שישים וחמש שנים, והוא הגיע. היא אפילו לא ידעה שהיא מחכה לשיחה הזאת, אבל משנכנסה השיחה לחייה ידעה הניה שלשיחה הזאת היא חיכתה, והיה שווה לחכות.
שיחת הטלפון העלתה מקורי הזיכרון ימים של פעם, תקופת קום המדינה, תקופת צנע, חיים של עוני לצד עושר רוחני. תקופה שהתקווה והשכול היתלו זה בזה, הורים שנלחמו על פת לחמם הדלה תוך שמירה על אנושיות, שכנות טובה שהצילה חיים ועזרה לאנשים לשרוד את הימים הארוכים ואת הלילות השחורים.
הניה בת שבעים. החיים שלה הם טלאים-טלאים של זיכרונות, ונחת בהווה. הסיפור הזה חוזר שישים וחמש שנים אחורנית. הניה אז ילדה בת חמש. להוריה הייתה דירה גדולה יחסית שאותה הם חילקו לשניים. בחלק האחד התגוררו עם ילדיהם, ואת החלק השני השכירו כדי לעזור בפרנסת הבית.
השכנים לדירה היו נחמדים מאוד, והקפידו לשלם את השכירות בזמן.
זה קרה ביום שישי. אביה של הניה ישב ולמד בבית הכנסת, ואמה קפצה לשכנה בבניין סמוך כדי לשאול מוצר שהיה חסר להם. נקישה על הדלת, והניה הקטנה פתחה. הדיירים השוכרים עמדו שם מחייכים.
"אימא בבית?" הם שאלו, וכשנענו בשלילה ביקשו ממנה להעביר לאמה את הכסף שהם חייבים לה. הם הפקידו בידיה את דמי השכירות יחד עם אזהרה חמורה שתשגיח על הכסף בשבע עיניים. הניה הקטנה הבינה את גודל האחריות, ולכן החביאה את הכסף היטב היטב. תחושה טובה פשטה בלבה. היא הבינה בנפשה הצעירה כי המעשה שהיא עושה חשוב מאוד, וכך גם ביקשו ממנה השכנים הטובים.
כשאימא חזרה הביתה, הניה מיהרה לספר לה על הכסף.
"אימא, השכנים ביקשו שאשמור לך על הכסף ואתן לך אותו ברגע שתגיעי", בישרה בגאווה.
"ובכן, תני לי את הכסף", ביקשה אימא וגם הוסיפה: "כל הכבוד לך, את ילדה חכמה ואחראית".
"אבל... שכחתי היכן החבאתי אותו!" השיבה הניה בתמימות של ילדה קטנה.
כל בני הבית יצאו למסע חיפושים שנמשך שעות, אך העלו חרס בידם.
כולם הצטערו. השכנים החליטו שהם משלמים שוב, כי היה אסור להם לסמוך על ילדה בת חמש. באותם ימים היה המצב הכלכלי בכי רע, והנזק לדיירים השכנים היה עצום. אימא של הניה התעקשה לוותר על מחצית התשלום. השנים חלפו, המעשה נשכח מלב כולם, וחלק מהלבבות הקשורים לסיפור נדמו מזמן.
לפני שנה, בערב פסח, הניה קיבלה טלפון, באיחור של שישים וחמש שנה.
"חפרנו בחצר ומצאנו כד עם כסף בתוכו", אמרו הדיירים שקנו לפני שנים את הדירה של הוריה.
הניה מיהרה לקבל את הכד, ואז גם חזר ועלה לנגד עיניה מראה של ילדה בת חמש שביקשו ממנה לשמור היטב על הכסף. היא לקחה את השטרות, שהיו שווי ערך לאלפיים שקלים, החביאה אותם היטב היטב בכד והטמינה באדמה.
והנה, שישים וחמש שנים אחרי כן, הדיירים שרכשו את הדירה עם החצר הצמודה החליטו לחפור באדמה כדי להרחיב ולשפץ. הניה שולפת מהתיק שטרות מימי המנדט. "אין להם ערך כספי, אבל יש להם ערך רגשי". אחרי הסיפור של הניה, לא נותר לנו אלא לקוות שבמהלך הניקיונות נמצא אוצרות סודיים, שיהיה להם גם ערך של ממש.
פורסם בפנימה