ערב פסח. אני מסתובבת בין החדרים, ולראשונה אינני חשה בפחד שהתלווה אליי כמו צל במשך שנים.
פסח תמיד מאיים עלינו, הנשים. אנחנו טרוטות עיניים, ולאו דווקא מחוסר שינה אלא מדאגה תמידית. אנחנו עורכות בראשנו רשימות וטבלאות, מנסות לסמן וי על משימות שבוצעו ואיקס ענק על כאלה שטרם.
אנחנו רבות על שעת עוזרת, אם אנחנו בכלל מצליחות להשיג מצרך נדיר שכזה בערב פסח.
אנחנו מרגישות סיפוק אדיר מול סיר אוכל שהצלחנו להעמיד בתוך כל המהומה, ואפילו זורקות מבט מעליב לתור העומדים בפיצרייה השכונתית כאומרות: "אני הכנתי היום עוף עם תפוחי אדמה לילדים...". ולמחרת אנחנו כן עומדות בתור שלא נגמר לפיצה.
והלחץ, והפירורים, והמכונית שצריך עוד לנקות, ובגדים לכולם. ונדמה שזה לא ייגמר לעולם.
אבל השנה, לראשונה, הפחד התאדה לו. הילדים גדלו ואפשר להפיל עליהם את האחריות לחדרים שלהם. אני כבר יודעת שלא כדאי להתחיל את הניקיון האמיתי לפני ראש חודש ניסן, והניסיון לימד אותי שחלק מהחוויה בערב פסח היא הפיתות, הפלאפלים והפיצות.
לא צריך להתרגש. החג יגיע, ואנחנו איתו. וכן, אפילו אני הצלחתי השנה לקנות להם בגדים לפסח (לא התכוונתי אליכן, המתבגרות. אתן תקנו לבד, אין סיכוי שאקלע לטעמכן).
אני עומדת מול ערמת הבגדים שאני חולמת למיין אולי לפני פסח, ונזכרת באותו ליל סדר. הגיע הזמן להוציא את הסיפור הזה לאור, לנקות אותו מהחמץ הפנימי, להתנקות. כי הוא יושב לי על הנשמה, מעיק עליי.
ומעשה שהיה כך היה.
לפני שנים רבות, ואני אם צעירה מאוד, מטופלת בחמישה זאטוטים שלגדול מהם מלאו בקושי ארבע, התארחה אצלי בפסח חברה גרושה עם ארבעת ילדיה הקטנים.
היא הרימה אליי טלפון שבועיים לפני החג והזמינה את עצמה. "בווודאי, בשמחה", עניתי לה בידיעה שאם כבר יש מעון בבית - עוד כמה ילדים לא יעלו ולא יורידו מהבלגן. ידעתי שאני לא מוזמנת לסעודת ליל הסדר. בשלב זה של חיי רוב האנשים שהכרתי נמנעו מלהכיר בנו, ותוסיפו לכך את העובדה שהגדולים שלי היו שלישיית בנים היפראקטיבית שעיקר הידע שלה נע בין קסמים וקפיצות באנג'י מסוכנות.
"הפתעה", הודיע לי בעלי באופן חגיגי. "מכירה את נוצ'ה?"
כן, בטח שהכרתי אותו. בעלי עבד בתיכון לעולים מרוסיה, ונוצ'ה היה פועל רומני עם חיוך רחב על הפנים שניהל את המוסד ביד רמה. "אנחנו מארחים את החברה שלך עם הקטנים שלה, ויחד עם הקטנים שלנו, הבנתי שיהיה עלינו לצלוח את ים סוף. כדי להקל על המשימה סגרתי עם נוצ'ה שהוא יהיה כאן בליל הסדר, יעזור להגיש, לחתוך, לשטוף ולנקות אחרי הסעודה".
לרגע חשתי כמו בת חורין אמיתית. יופי של מתנה, לא יכולתי לאחל לעצמי הפתעה יפה מזו.
בערב החג עמדנו לבשל ביחד, ערמות של קליפות וסירים וקערות, ובין לבין הקטנים שדהרו בכל פינה אפשרית. "תראי איזה יופי, נעמיד סירים ונוצ'ה יסדר את המטבח", בעלי חייך אליי ואני אליו.
ריחות הבשר התערבבו בריח השמיר והפטרוזיליה. הרצפה הייתה שחורה, הכיור היה עמוס, מיהרתי להלביש את הילדים בבגדי חג ולפתות אותם בשקיות ממתקים. "בואו נלך לפארק", הכרזתי בקול רם.
שעה לפני החג נוצ'ה הגיע, חייך ובירך לשלום. אמרתי לו שאני כבר יוצאת עם הילדים.
"יופי, יופי, אני עושה נקי", הצהיר. החברה שלי והילדים שלה חיכו לנו בפארק. הרגשתי שמחת חג אמיתית. כמו באגדות, אני הנסיכה וחבר המשרתים מסדרים ומנקים, אבל למה שקרה אחר כך לא ציפיתי. הפתעה מביכה. הילדים השתוללו להנאתם, אני והחברה שלי פטפטנו, עד שראינו את מתפללי בית הכנסת שסיימו את תפילתם. קראתי לילדים והתחלנו לפסוע לכיוון הבית.
ראיתי את השכנות שלי על הספסל משתתקות כשאני מתקרבת, ושולחות לעברי מבטים תוהים. אחת אף הגדילה לעשות ומבטה כלל האשמה וסימן שאלה גדול. "חג שמח, חג שמח", בירכתי בקול רם, ואילו הן ענו לי בקול רפה. הורדתי את הקטנה מהעגלה, והתחלתי לרדת לכיוון הבית, ואז הבנתי על מה ולמה.
גרנו אז בקומת קרקע, והחצר הייתה ממש על הרחוב. נוצ'ה הרומני עמד שם, אחרי שהחג ירד לעולם, מול שורת חלונות שהסיר ממקומם, דליי מים וסבון ואקונומיקה בכל מקום, והוא שר ומקרצף את החלונות. הווילונות המוסטים לא הסתירו את הבלגן ששרר בחדרים.
הסמקתי. מי מעסיק פועלי ניקיון בחג עצמו קבל עם ועדה? נכנסתי הביתה ונוצ'ה בא לקראתי. "גיברת, גיברת, ראיתי שלא הספקת לנקות לפסח, אז מהר מהר אני מנקה לך את הבית לפסח". מי ביקש ממנו לצאת מהמטבח? אלוקים, השכנות רואות בי מחללת שבת וחג. לכי תסבירי להן שאת החמץ כן הוצאת מהבית. ואבק זה לא חמץ, והבלגן זה לא... ועוד כמה קלישאות...
מה שהקל על המבוכה היה נוצ'ה, שבמשך כל סעודת ליל הסדר, בין הגשה להגשה, המשיך להבריק ולצחצח את כל הבית, וגם אחרי שכולנו נרדמנו. ברוב רחמיו הוא נשאר ער עד ארבע בבוקר, וכשהתעוררתי קמתי לארמון. הכול היה מבריק ומצוחצח. לנצח אזכור לנוצ'ה את המבוכה, ולנצח אזכור לו גם את יציאת מצרים האמיתית שחוויתי. ואולי זאת התשובה. יציאת מצרים, חרות אמיתית, תחילתה בייסורים וסופה בניצחון.
ולמי שתוהה מה עלה בגורלו של נוצ'ה. שנתיים לאחר מכן, ממש בערב פסח, חברתי הגרושה זכתה להינשא מחדש, ואילו נוצ'ה נשלח אחר כבוד בחזרה לרומניה.
פורסם בפנימה