כיום נוטים לראות בגיל ההתבגרות תקופה נפרדת, ייחודית מכל השאר. כך מתייחסים אליה בספרות המקצועית וכן בספרות ההורית. תחת גיל ההתבגרות אנו מכניסים שלל התנהגויות ותופעות בנסותנו להבין את מה שעובר על ילדינו.
בצורה הפשוטה ביותר, גיל ההתבגרות אינו גיל בפני עצמו אלא תקופת מעבר, גשר בין הילדות לבגרות. לעתים מתבגרים מתנהגים בצורה ילדותית מאוד ולעתים בצורה בוגרת מאוד. השאיפה היא שככל שיעבור הזמן, הם ינועו יותר ויותר לכיוון הבגרות.
הבעיה היא שלא תמיד ברורות לנו ההתנהגויות החיצוניות שאנו רואים. ישנן תופעות שניתן לפרשן בהתפתחות בריאה אצל ילד אחד ואילו אצל ילד אחר הן יפורשו כסימן לבעיה. לפעמים האינטראקציה איתם מבלבלת בגלל השינויים שהם עוברים, שאכן ייחודיים לתקופה זו בחייהם. דבר אחד ברור: מוטל עלינו לעזור להם לחצות בהצלחה את הגשר בין ילדות לבגרות.
אולם חציית הגשר הזה הפכה למסע ארוך וקשה יותר מאי פעם. בחברות מסורתיות גשר זה היה קצר למדי, כי הילדים עברו במישרין אל עולם המבוגרים. הם היו נישאים בגיל צעיר ומשתלבים בעבודת החווה או בעסק המשפחתי ובקהילה.
אך היום יש לצעירים אופציות רבות לבחירה, ולראשונה בהיסטוריה האנושית קיימת אפילו תרבות של נוער. לתרבות הזאת יש קודים, צורות לבוש והתנהגויות משל עצמה, דברים המרחיקים עוד יותר את בני הנוער מעולם המבוגרים. כיום יש דרכים רבות להיתקע על הגשר לבגרות או אפילו ליפול ממנו.
למעשה קיימים שני נתיבים לבגרות. ד"ר גורדון ניופלד מתאר את הנתיב הראשון כתכנית האב של ההתבגרות. זה הנתיב האידיאלי, אבל הוא קשה יותר וממעטים לעבור בו. בנתיב זה המתבגר מגלה את האינדיבידואליות ואת האישיות האמיתית שלו. הוא חווה התפוצצות של מוּדעות עצמית בעת שהוא מתחיל לחשוב באופן מושגי, להרהר ולגלות אידיאלים.
בדרך זו חווה המתבגר את הקונפליקטים ואת המורכבות של המציאות כשהוא נאבק להגדיר את הגבולות, העדיפויות, הערכים והיעדים שלו. נתיב זה מכין אותו להשתלבות בחברה מבלי לאבד את העצמי שלו. מרגש לחזות בגיחתו של האדם המדהים והייחודי הזה, המגלה את המשמעות שלו ואת מטרותיו בחיים.
הנתיב השני הוא הדרך של הקונפורמיות. זו הדרך העוקפת לבגרות. התרבות דוחפת את המתבגר לעבר הנתיב הזה, כשהשתלבותו בה מעסיקה אותו יותר מאשר הדרך להתבגרות. בדרך זו המתבגר לומד כיצד הוא אמור להתנהג, ומסגל לעצמו את הצורה המוכתבת לו. האנרגיה שלו מושקעת בהתאמתו לכלל ולאו דווקא בפיתוח ובזיקוק תכונותיו כאדם בוגר.
תפקידנו הוא לתמוך במסעו של המתבגר בנתיב ההתבגרות. עלינו לספק את ההקשר הנכון, את הרחם המטאפורי הנדרש, ללידת אישיותו. ההקשר או הרחם מעניק לנו את היכולת להשפיע, להנחות ולחזק ערכים. הוא יוצר חיבור ברמת הלב ומשחרר את רוחו של המתבגר. אנו צריכים להעניק לו פרקים של מעורבות משמעותית עמנו, כדי שהוא יוכל להרגיש כמה חשובים הם לנו. מוטל עלינו להאזין למחשבותיו, לרעיונותיו ולדעותיו בניסיונו להבין את העולם.
כיצד? אנחנו יכולים ליזום צעדות שקטות יחדיו, זמני ארוחות משותפות, וליהנות משיחות בלי הסחת הדעת של מכשירים אלקטרוניים.
עלינו לטפח את ההיקשרות עם המתבגר ולשמר בכך את המוכוונות שלו כלפי הוריו, בעת שהוא מנווט בהתנסויות בחייו המאופיינים לעתים קרובות בדרמה, במבוכה חברתית ובפרספקטיבה לא בוגרת.
היקשרות זו אף מניחה את היסודות לרכיב חיוני אחר בהפיכתו של המתבגר לאדם עצמאי וחושב - בדידות יוצרת. בעולם גדוש לחץ חברתי והסחת דעת תמידית של טלפונים חכמים, פייסבוק ופעילות חברתית, עלינו להבטיח את המרחב הדרוש למתבגר כדי לחקור את הדברים שמעניינים אותו ולפתח את השאיפות שלו ואת היצירתיות שלו. בתקופות אלו של בדידות יצירתית יכולה להתפתח גיחתו-שלו אל העולם.
ההורים ממלאים תפקיד מרכזי בקביעת הנתיב שבו ינועו המתבגרים אל עבר הבגרות. ועל אף שהתרבות המודרנית מאמינה ומכתיבה שעל המתבגר להיפרד מהוריו כדי להפוך לעצמאי, ההפך הוא נכון. המתבגר מקבל את הסיכוי הטוב ביותר להפוך לאדם עצמאי רק כאשר הוא מקושר אליהם באופן עמוק ומלא. וכפי שד"ר ניופלד אוהב להתבדח: "ילדים הם לא ציפורים. אנחנו לא צריכים לדחוף אותם מהקן כדי שיצליחו לעוף".
פורסם בפנימה