לאחרונה זכינו להיפרד מבית הספר היסודי לבנות, כאשר בת הזקונים שלנו סיימה כיתה ח'. בסוף שנת הלימודים הקודמת ניגש בעלי למנהל והודה לו על החינוך וההשקעה בשבע בנותינו שעברו תחת שבטו, ובישר לו שאזל המלאי. השיב לו המנהל שזו בשורה מאוד עצובה בשבילו.
הגדילו לעשות בבית ספר אחד בנתניה, שבו חילקו תעודות גמר מיוחדות להורים שבני הזקונים שלהם סיימו את חוק לימודיהם, ועליהן נכתב: "וזאת לתעודה כי משפחת... סיימה בהצטיינות יתרה את בית ספרנו, והיא זכאית מעתה להיפרד מאסיפות ההורים, מעטיפת הספרים והמחברות, מהכנת הסנדוויצ'ים..."
הסיומים מרגשים ולעתים מעציבים, ולעומתם יש משהו בבראשיתיות ובהתחלות שמשרה אופטימיות. כל דבר חדש גורם לי לשמחה מיוחדת, לפתח תקווה, לדפיקות לב נעימות. כך זה בפעם הראשונה שהילד הבכור שלנו הוציא שן, ואחר כך התחיל לצעוד, והמילה הראשונה, ואחר כך הנכד הראשון.
ואכן, מחקרים מוכיחים שחשוב להיות אופטימיים. חיים נינוחים מהווים נטל קטן יותר על מערכת החיסון שלנו. אנשים אופטימיים מצליחים יותר ובריאים יותר. הם אהובים יותר בחברה, ואפילו הרופאים (האמינו לי!) אוהבים אותם יותר. מתח ועימותים מכניסים את הגוף למצב של דחק ומדכאים את מערכת החיסון, ואילו מעשים טובים נטו, בלי ציפייה לתמורה, יוצרים אנרגיה חיובית וגורמים לנו להרגיש טוב עם עצמנו.
ילדים מועילים לבריאות
ילדים הם גורם נוסף בתחזוקה של בריאות ההורים, אך גם להפך - הפריון של אנשים בריאים עולה על הפריון של אנשים עם בריאות לקויה.
מתברר שאחוזי התמותה הנמוכים ביותר הם בקרב זוגות שיש להם בין שניים לארבעה ילדים, וגבוהים יותר במשפחות בלי ילדים או עם שמונה ילדים ויותר (עקומת U הפוכה).
בקרב נשים ולדניות שיולדות לאחר גיל ארבעים וחמש יש ביטוי שונה של גנים מאשר אצל נשים שילדו את הילד האחרון בגיל שלושים וחמש. כנראה שתהליך הרס התאים בגופן איטי יותר, כך שתוחלת החיים שלהן צפויה להיות ארוכה יותר.
במחקר שבוצע בבית החולים הדסה הר הצופים נבדקו גורמים שהשפיעו על שביעות רצונן של נשים בגיל העמידה מחייהן, ונמצא (כלל לא מפתיע!) שמספר הילדים היווה גורם מרכזי וראשון בשמחת החיים שלהן ובצליחה מיטבית של גיל המעבר, ביחס עולה לפי מספרם.
סוד הכוח הנשי
בשנה שעברה זכיתי להתבשם ולמלא מצברים בכנס 'בניין שלם'. בין השאר התקיים שם פאנל מרתק על גידול משפחה ברוכה, והשתתפו בו ליאת ואך, דנה תירוש וציפורה סבתו.
הדיון היה מאיר עיניים. הרבנית דנה סיפרה על דיון שניהלה מול אישיות מכובדת, שנחרדה מכך שהיא אם למשפחה ברוכה. האיש קבע נחרצות שמהלידה החמישית ומעלה מועד הילד להיות נטל ודאי על המדינה. הרי הוריו לא יוכלו לרכוש לו השכלה או דירה, ולכן הוא יישאר תמיד בן המעמד הנמוך ויזדקק לתמיכה.
אחד המשפטים החשובים שנאמרו על ידי דנה הוא שהרבה מעבר לנתינה חומרית, שנראה שאפשר בקלות לכמת אותה, בלידת כל ילד נוסף אנחנו מעבירים מסר קיומי סמוי לילדי המשפחה, שאנחנו כל כך אוהבים אותם ולכן אנחנו רוצים עוד... אין ספק שזה מחלחל פנימה ללבותיהם הרכים ומעצים אותם ומשמח אותם הרבה יותר מכל נתינה חומרית חולפת.
הרבנית סבתו איחלה לנשים שנכחו באולם שכל אישה ואישה תזכה לתת לעצמה במתנה את עצמה. האישה היא עמוד החסד, היא המצפן בבית, והיא צריכה לענג את עצמה מדי פעם בדברים משמחים. למשל, היא סיפרה בבדיחותא על אם שנכנסה עם ספר אל תוך הלול של התינוק, כדי ליהנות משעת קריאה בלי ייסורי מצפון...
הגברת ואך דיברה על כך שהיא לא החליטה מראש על משפחה ברוכה. כאם לאחד עשר, כל לידה ולידה הייתה בחירה מחודשת, בחירה מתוך כוח נשי.
היא סיפרה סיפור מרגש על חמותה, אוד מוצל מאש, שחגגה זה מכבר מאה שנות חיים. היא הצליחה לשרוד את השואה הנוראה רק בזכות השמועה שבתה היחידה נותרה בחיים. בסוף המלחמה היא שקלה פחות משלושים קילו, והרופאים קבעו נחרצות שלא תוכל ללדת בשנית. בנס (וכי יש היריון שאיננו בגדר נס?) היא זכתה לבן נוסף – בעלה של ליאת, ובפגישה משפחתית שנערכה לאחרונה נכחו יותר ממאתיים מצאצאיה, כולם למודי ה', כולם מאירים זוויות שונות של השכינה, לפידים בשרשרת הדורות.
פורסם ב''פנימה''