בשבוע הבא אנחנו מציינים, יחד עם השמחה על תקומתה של מדינת ישראל, את יום הזיכרון על אלה שבזכותם קמה המדינה – חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה.
על מה חושבים בזמן הצפירה של יום הזיכרון? על האובדן והשכול? על חייו של הלוחם שנגדעו כל כך מהר? בוודאי. אבל יש עוד הרבה מה לזכור ברגעים הללו. לזכור ולבכות.
בתרבות היוונית, הדרך לזכור דמויות הייתה באמצעות פסלים. תרבות חומרנית מכירה רק בכאן ובעכשיו, וזיכרון הוא לפעמים ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון להקפיא את הרגע שאליו אנו מתגעגעים, ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון חווייתי יותר. אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש אותו יותר באמצעות תמונה או אנדרטה; ככל שנפיק יותר סרטים שיש בהם מוזיקה מרגשת – כך נוכל להעמיק יותר את הזיכרון.
יתרה מזאת, אם המטרה היא לשחזר את הדמות, הרי ככל שהדיבור באזכרה יישא אופי פרטי יותר: מה הוא אהב ללבוש, איזה שחקן כדורסל נפלא הוא היה – כן ייטב. כאשר זו הנחת המוצא, דיבורים על המטרה שלמענה נפל החייל, העקרונות הכלליים, האידיאלים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מדי בעבור בלוטות הרגש. ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של "הנצח הוא רק אפר ואבק". כאב ללא מטרה. יום של דיכאון.
ביהדות, המדברת על חיי נצח, ישנה תפיסה אחרת של זיכרון. זיכרון מלשון זכ"ר – הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחַיות את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים. ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות, אלא יש נשמה. כאשר אנחנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנחנו זוכרים אותה באמת. כאשר אנחנו לומדים את תורתו של משה רבנו לדוגמה – הוא חי כביכול מחדש; כאשר אנחנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת תחיית מתים קטנה. כדברי חכמים: "מה זרעו (של הנפטר) בחיים אף הוא בחיים"; כאשר אנחנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע; כאשר אנחנו מתחברים לאידיאל שבעבורו נפל הלוחם, אנחנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנחנו מתחברים לנצח.
בדרכם של אבות האומה
על מה חושבים בזמן הצפירה? על החיים הצעירים שנגדעו? על העיניים שלא יזכו לראות יותר את הפריחה באביב? מן הסתם כן. אבל אני מנסה באופן אישי להרהר למשל גם במילים שכתב בזמנו הרב קוק: "אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים שהזיק הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעומק החושך לבחור בטוב ולסור מן הרע, 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע' (תהלים כג, ד). כשאנו מתבוננים אליהם, הננו בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאימוצם, לכוח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו כוחנו הרוחני מתאמץ וכוח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם" (אורות, המלחמה, ב).
השורות הללו מדברות על הגעגוע ועל הרצון לחקות את דמויותיהם הקדומות של אבות האומה: אברהם, יצחק, יעקב, דוד המלך ודומיהם. דמויות שנאלצו להתמודד עם חיים מלאי מאבקים ושפיכת דם, אולם ידעו לשמור על עולמם המוסרי בתוך בית המטבחיים של המלחמה. דמויות שהיו לוחמים נחושים מצד אחד ואנשים טהורים, קדושים ועדינים, מצד שני. מדרגה שבימינו אנו זוכים לראות אותה קורמת עור וגידים ומוחשת בדמויות בשר ודם.
ברגעי הצפירה, כאשר אני מגיע שם למילים "ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם" – אז אני נזכר גם בדמויות פרטיות, בגיבורים של ימינו, באותה רשימה כואבת של שמות, הגדֵלה משנה לשנה: שמות כמו יוני נתניהו, דרור ויינברג ורועי קליין. אני נזכר בשביל מה הם נלחמו. נזכר ובוכה, נזכר ומתעודד.
הנצח הוא לא רק אפר ואבק. "הנצח הוא ירושלים", כתבו חכמי ישראל. אסור לשכוח זאת בזמן הצפירה.