הוא באמת לא ידע מה לעשות. הלב שלו התנדנד מצד לצד, הוא שלח מבט מלא ייאוש לעברן של עטיפות השוקולד בשלל צבעים ושאריות הגלידה היבשות שיצרו שובל ארוך ומלוכלך.
על הגדר שעליה עמל וטרח במשך שעות ובין השיחים נחו להן קופסאות ריקות של פיצה.
"תביאו לי בבקשה שקית אשפה גדולה", הוא ביקש מהילדים שלו, שמיהרו לבצע את בקשתו. הוא נאנח ופתח את השקית והתחיל לאסוף את שאריות האשפה שהתגוללו בחצר המטופחת.
"אתה חייב להגיד להם", אשתו הצטרפה אליו והחלה לעזור לו. "אי אפשר להמשיך לחיות ככה. הלנצח ננקה את הלכלוכים של הבן הגדול שלהם?".
"אבל את מבינה את גודל הבעיה", הוא ניסה להסביר לה. לא היה צורך. גם היא כמוהו הבינה את גודל הבעיה. כן, הבן הגדול שלהם שמן, ילד שמן. והם, ההורים, השקיעו כסף רב שאין להם וסיפרו בגאווה לכל השכנים כי לאחר ביקור אצל רופא מומחה, וליווי צמוד של מומחה אחר לתזונה, הבן השמן שלהם נכנס למשטר דיאטה חמור.
כשהוא ניסה לספר להם על עטיפות הממתקים שהוא מוצא בחצר, בדיוק מתחת לחדר של הבן השמן, הם רק שלחו בו מבט מזועזע ובקול נעלב ענו: "איך אתה מעז? אנחנו עוקבים אחריו, אנחנו עובדים איתו, כל כך קשה לשכנים לפרגן לנו?".
"לפרגן לכם?" הוא לא הבין על מה הכעס, הוא בסך הכול ניסה לעורר את תשומת לבם. הרי קודם לכן הוא מעולם לא נתקל בבעיה דומה. החצר שלהם תמיד נותרה נקייה. כנראה שהבן שסובל מעודף משקל לא בדיוק משתף פעולה עם המשטר החדש שהוא נכנס אליו.
"הם לא יהיו מסוגלים להתמודד עם המציאות. הם כל כך מאושרים שהבן שלהם משתף פעולה", הוא אמר לאשתו, והיא רק הנהנה בראשה, ותוך כדי סימנה לו כי צץ רעיון בראשה: "מה דעתך לעקוף את ההורים ולדבר עם הבן בעצמו?".
"ומה אני אמור להגיד לו? תשמע, בחור, אני יודע שאתה עובד על כל העולם, כולל ההורים שלך, אבל עליי לא תצליח, כי אני מקבל דיווח ישיר על כמות הקלוריות שאתה דוחס אל גופך המסכן?".
"לא לזה התכוונתי, תבוא אליו ממקום אחר".
הוא הרהר בדבריה של אשתו, ולמחרת הזמין את בן השכנים אליו הביתה. השיחה שהתחילה כשיחת נימוסין גלשה מהר מאוד לשיחה מלב אל לב. הוא שיתף את הנער בסיפורו האישי. "אתה יודע שפעם גם אני הייתי שמן?".
"מה, באמת?" הנער החל להקשיב בעניין רב.
בחודשיים הקרובים השכנים היו מאושרים. הבן שלהם החל לרדת במשקל.
"אתה רואה שצדקנו? זה לא הבן שלנו שזרק את עטיפות השוקולד לחצר שלך", מיהרו לבשר לשכן את הבשורה המרעישה, "הוא ירד שנים עשר קילו!".
הם רק לא ידעו שהשכן הוא זה שאחראי לירידה הדרסטית. הכול בזכות ההסכם הסודי שלו עם הבן שלהם, העזרה הצמודה ובעיקר התמיכה האמיתית.
אל תשליכני לעת זקנה
הם שכנים כבר יותר משלושים שנה, הכירו בתחילת דרכם כזוג צעיר שבונה בית נאמן בישראל.
יחד גידלו את הילדים שנולדו, עם יחסי שכנות חזקים ושיתוף פעולה בחגים ובחופשות, ומאידך שמירה אמיתית של גבולות, הקפדה על פרטיות וחוסר חיטוט בחיי השני.
הם גם למדו לבנות חוקים בכל הנוגע ליחסים בין הילדים: במקרה של מריבות לא מתערבים. אם חלילה זה מגיע לתגרת ידיים או שהמריבה לא מצליחה להיפטר על ידי הילדים בעצמם, ההורים מתערבים ומכבדים זה את זה. על ידי שמירת הכללים הם הצליחו לחיות בשלום וברעות זה לצד זה.
אחר כך הגיע השלב שבו הם חיתנו ילדים ושמחו בשמחות השכנים, וניסו להטות שכם במה שהיו יכולים. תמיד בירכו והודו לאלוקים על השכנים, שהם אכן בבחינת טוב שכן קרוב מאח רחוק.
השבוע שפכה את לבה אותה שכנה בפני שכנתה הקרובה: "אימא שלי כבר לא יכולה להתגורר בגפה. מאז שהתאלמנה מצבה הידרדר, ולאחר האירוע המוחי היא זקוקה לשמירה צמודה. אבל הבית שלנו קטן, ואין באפשרותי לממן עזרה שוטפת".
"אני לא מאמינה", ענתה שכנתה, "אנחנו ניצבים בפני מצב דומה. חמותי זקוקה אף היא לשמירה צמודה". והשכנות ההדוקה הוכיחה את עצמה גם שלושים שנה אחרי כן.
יחד הם שיפצו מחסן שהיה משותף להם, פתחו חלון, הוסיפו אמבטיה וקרמיקה בהירה ושתי הסבתות עברו לגור ביחד לצד ילדיהן ונכדיהן. יחד הם מימנו מטפלת צמודה וערכו תורנות בישולים.
הסבתות, שהכירו זו את זו, היו מאושרות מהסידור הזה. השכנים ראו כי טוב, כי עול שנושאים אותו שניים קל בהרבה.
כולם ראו שכשיש שלום ושכנות טובה, כולם יוצאים מורווחים.
פורסם בפנימה