אצל נשים רבות בחברה הדתית משהו מתכווץ בפנים כשהן שומעות את המילה צניעות.
ואז מגיעה התנועה האוטומטית: למשוך את החצאית למטה, את החולצה למעלה, לזוז בכיסא ולהרגיש אשמה. או לחילופין, להחליט שאני לא נלחצת ושאני יכולה להיות צנועה בלב וזה מספיק, שאני יכולה לאהוב את ה' בלי כל ההגבלות. ויש כאלה שירגישו בסדר ואפילו ממש טוב עם איך שהן לבושות, וייאנחו על חוסר הצניעות שסביבן.
מה יש בנושא הזה שמעורר כל כך הרבה רגשות סותרים?
נדמה שאנחנו חיים בעולם שיש בו התנגשות חזיתית בין שתי שפות, והתנגשות זו יוצרת בלבול רב וסתירות פנימיות רבות עוצמה.
בשפתה של המדיה העוטפת אותנו, מי שלא נראה - לא קיים. נִראוּת היא שם המשחק. אם עשית ולא פרסמת – כאילו לא עשית. יתרה מזאת, אם יש משהו מוסתר, בדרך כלל זה יהיה משום שהוא שלילי. בשביל זה יש כלי תקשורת, כדי לחשוף שחיתות ולהביא אותה לידיעת הציבור. כלומר, אם לא מראים משהו, אז הוא חסר ערך או שלילי.
הסתכלות אחרת
לעומת זאת, בעולם היהודי, ככל שדבר מיוחד וחשוב כך הוא יותר מוסתר. מה שגלוי הוא הצד הנמוך יותר, הפחות חשוב, הפחות מוערך. כך לדוגמה ספר התורה מוסתר בתוך ארון הקודש ויוצא ממנו רק בתנאים מסוימים. וכן קודש הקודשים הוא מקום שהכוהן הגדול נכנס אליו רק ביום הכיפורים. ככל שדבר הוא יותר במעלה, פחות אנשים רואים אותו וזהו כבודו. ככל שהוא פחות במעלה, יותר אנשים רואים אותו והוא פחות נחשב.
אם ניצור עימות בין השפות, נוכל לראות עד כמה הדיסוננס חזק.
בסיפורם של החיילים הדתיים שיצאו מהאולם כשזמרת עלתה לשיר וסביבם התפתח רעש גדול על הדרת נשים, ניתן לראות את ההתנגשות בין השפות הללו.
נשיות פנימית
בשפה היהודית, קול באישה ערווה. קולה הוא פנימי ומבטא את אישיותה הנסתרת, ולכן הוא מיוחד לבעלה, לבני משפחתה ולנשים אחרות. אך לא לגברים זרים. מכיוון שכך, להיחשף לקול של אישה זה לא לכבד את הפנימיות והפרטיות של מי ששרה. משום כך, החיילים שלתפיסתם כיבדו את הזמרת - יצאו מהחדר.
לעומת זאת, בשפה התרבותית לא להקשיב לאדם זה למחוק אותו. לא לתת לו להיראות, משמע לפגוע בו. העובדה שהחיילים יצאו יצרה אצל הזמרת תחושה של חוסר כבוד.
כלומר, אותו מעשה עצמו מתפרש לפנים הפוכות כאשר הנחות היסוד הרוחניות הן הפוכות.
הכול בפרשנות
כך גם אצלנו לגבי נושא הצניעות. כאשר אישה מודרנית צריכה לא להראות חלק מגופה, היא עשויה לפרש זאת כחוסר כבוד לגופה. חמור מזאת, היא עשויה לפרש זאת כהשפלה של גופה שאותו מסתירים, והרי רק דברים שפלים ולא ראויים מסתירים. ולכן, בגלל שברוך ה' היא מכבדת את עצמה ואת גופה, היא נרתעת מכך ומתקשה להתלבש בצניעות - כלומר להסתיר חלקים מגופה.
קודש קודשים
אך בעצם, באמת, גופה הוא כמו ספר תורה שמונח בארון הקודש, שרק בתנאים מסוימים יוצא החוצה, או שהוא כמו כל קודש שלא כל אחד זוכה לראות. זה לא עובר מסך.
זה נשמע נדוש ולא מובן? לכן שינוי בתפיסת הצניעות הוא שינוי תודעתי עמוק שבא בסתירה מוחלטת לעולם המדיה שאנו חיים בו. זהו אתגר לא קטן שדורש עוצמה רבה וסייעתא דשמיא, וזוהי גם בשורה שיש בידינו להנחיל לעולם הכללי.
כבוד ופנימיות, גילוי וכיסוי הם חלק מהותי ורוחני מהנשיות ומקדושתה.
פורסם בפנימה