את טליה אפשר להכתיר כמומחית לריצות. היא מנהלת ביד רמה סטודיו מצליח לעיצוב גרפי, לאחרונה החלה להנחות ימי לימוד למעצבות גרפיות ולפני שלוש שנים פתחה גמ"ח שמלות כלה מושקע ומפנק. בין לבין, כדי שלא ישעמם, היא משמשת כיו"ר ועדת קהילה ביישוב מעון שבו היא מתגוררת, ובל נשכח את הבעל הילדים וכל השאר.
והיא רצה, יותר נכון - טסה. מלאה בכל טוב, מנסה לתת לעולם כל כך הרבה בבת אחת, ועדיין משהו חסר לה. אחרי שנים של התפתחות עצמאית ועשייה משגשגת היא רוצה למצוא לעצמה נתיב חדש, מחפשת את מה שימלא אותה מחד וייתן לה שקט פנימי מאידך.
להתלבש היא יודעת, ואפילו בשיק ראוי להערכה. ובכל זאת היא מבקשת להתחדש.
ואני, חובבת אתגרים מושבעת, בחרתי לצאת איתה למסע שבו נחפש את האמירה הנוספת שהיא מנסה להביא לעולם, למצוא את הבגד שיחשוף עוד חלק באישיותה הרבגונית והמיוחדת, לחלץ את נקודת הנשמה שהלבוש יכול לבטא.
רגע לפני שמתחילים במדידות, בבוקר של תחילת אביב, מצאנו לנו גינה קטנה בלב הכרך הסואן כדי לשבת ולדבר על בגדים, עבודה ועצמאות.
רחוב שינקין בועט לשתינו ישר בבטן, נשות היישובים שהגיעו מרחוק. הכול מסביב כאילו מגניב, כאילו יפה, כאילו נכון, אבל מרגיש כל כך לא שייך למציאות שממנה יצאנו רק לפני שעה.
קל לא היה לנו. בשעות של מדידות הולבשו חצאיות, חולצות, שמלות, חגורות, נעליים ושרשראות – וכולן ננטשו כלאחר יד. אחרי המסע המפרך הזה טליה גילתה משהו אחר ושונה שהיא יכולה לאפשר לעצמה, בדמות חיבור חדש בין חולצה לחצאית. מעתה יש לה אפשרות לשילובים מעניינים בין הסגנון האלגנטי והדרמטי השונים כל כך, בין האש לאדמה שהם שני כוחות שמתקיימים בתוכה. לא רק את השמלה והשרשרת שהיא כל כך רגילה אליהן.
בסוף יום הצילומים אני מתבוננת בה מתרחקת, ולרגע עולה בדמיוני טינקרבל, הפיה המעופפת שיודעת להגשים חלומות במטה הקסמים שבידה. כמה קסם יש בנו הנשים, וכמה לא קל להוציא אותו החוצה! כמה קל להתייאש וכמה חשוב לא לשכוח להתחדש.
פורסם ב''פנימה''