לפני כמה חודשים נסעתי עם חברה לחופשה באיטליה.
לקראת שבת הזמנו מקום באחד מבתי ההארחה הקרובים לבית חב"ד בעיר פירנצה, בה התכוונו לשהות במהלך השבת. בפרסום של המקום היו קצת תמונות שהיו חשודות בעיניי כנוצריות, ולכן הזמנו ליתר ביטחון גם חדר במקום אחר - מרוחק יותר. הגענו לפירנצה כארבע שעות לפני כניסת השבת.
נסענו אל המקום הראשון שהזמנו, והאישה הנחמדה בטלפון כיוונה אותנו אל החניה של בית ההארחה. זה היה כביש צר ומשני צדיו חומות גבוהות. מבין החומות נפתח שער עץ ענקי - ומתוך השער יצאה.... נזירה!
"אוי ואבוי", אמרתי לחברתי.
"אסקיוזמי אסקיוזמי", פניתי באנגלית עילגת, "יו אר רליג'יס פלייס?".
"סי, סי", היא אמרה בחיוך, "קאמין קאמין".
"נוֹ, נוֹ", עניתי, "איי אם סורי, באט ווי אר ג'וּ, ווי קאנט".
"סי, סי", היא ענתה, "קאמין קאמין".
"נוֹ, נוֹ", ניסיתי שוב, "ווי אר רליג'ס ג'וּ, ווי קאנט...".
היא לא הבינה והפצירה בנו שוב ושוב להיכנס. בשלב כלשהו הגיעה מכונית מאחורינו, והנזירה סימנה לנו להתקדם מעט כדי לתת לה לעבור. ניצלתי את ההזדמנות וחמקתי ממנה. שמנו פעמינו אל המקום השני, מרחק של כרבע שעה נסיעה. חברתי ירדה לבדוק את המקום וגילתה שנכנסים אליו באמצעות לחצן אלקטרוני, אי אפשר לשהות שם בשבת.
הזמן התחיל להתקצר והשמים התחילו להתקדר. נסענו לבית חב"ד, וביקשנו מהשליחים שיעזרו לנו למצוא מוצא. הם שלחו אותנו לכמה מלונות בסביבה, ובכולם הייתה התשובה זהה: "לא, אין לנו חדר ללילה".
בכל פעם נשאתי תפילות וסגולות, וקיבלתי על עצמי בלי נדר קבלות מקבלות שונות. "בבקשה", התפללתי לפני הקב"ה, "בבקשה שתהיה לנו שבת בשבת". ניסינו עוד מלון ועוד מלון, ובכל פעם התשובה הייתה לא.
שעה וחצי לפני שבת. "לא חשוב מה יהיה המחיר", אמרתי לחברתי, "העיקר שיהיה לנו מקום כלשהו". גשם החל לרדת בחוץ, וגשם החל לרדת גם מעינינו. מעולם לא הרגשתי ככה, היינו בגלות ממש.
בבית מלון אחד, מרוחק מאוד מבית חב"ד ומבית הכנסת, נענו בחיוב. יש לנו חדר להיום בלילה, הם אמרו, ומחירו 192 יורו. כלומר, כאלף שקלים.
"יאללה", אמרתי לחברתי, "בואי נלך על זה, וכאשר אבדנו אבדנו. נישאר בחדר כל השבת ולא נצא", בגלל הכרטיסים האלקטרוניים והדלתות האוטומטיות. כצ'אנס אחרון התקשרנו שוב לשליחי חב"ד. "בואו לכאן", אמר השליח, "עשיתן את ההשתדלות שלכן, ועכשיו הקב"ה יעשה את ההשתדלות שלו".
חזרנו לבית חב"ד. השעה הייתה כבר כעשרים דקות לפני כניסת השבת. "תישנו במקום שבו אוכלים", אמר הרב, "אין שם מיטות או מזרנים – אבל לפחות יהיה לכן חדר לישון בו". התארגנו במהירות בשירותים של בית חב"ד, בלי מקלחת ובלי כלום. הדלקנו נרות והלכנו לבית הכנסת.
בארוחה אמרתי לחברתי: "תראי מה זה, זכינו ויש לנו רק את שבת בשביל שבת, שלא נחשוב שזה בגלל החדר או בגלל הנוחות". והיא ענתה לי: "רק נקווה שהסועדים לא ילכלכו יותר מדי את הרצפה. אנחנו הרי צריכות לישון עליה...". אבל שמחנו, אפילו על זה. וכאן אני רוצה להתוודות. כשאני בארץ, ברוב השבתות, אני לא מכניסה את השבת בזמן. הרבה פעמים אני מסתמכת על תוספת שבת, ומכניסה אותה בלחץ ברגע הכמעט אחרון.
ביום שישי הקשה מנשוא ההוא נזכרתי במשפט "מי ששומר על השבת, השבת שומרת עליו". הבנתי שגם היא, כמוני, שמרה עליי רק ברגע האחרון.
אך זה לא סוף הסיפור, והשבת לא רק שמרה עלינו אלא אף כיבדה אותנו. בשעת הארוחה ניגש אלינו הרב של חב"ד וסיפר שלסטודנטית שלומדת בפירנצה יש חדר פנוי והיא תשמח לארח אותנו. כך מצאנו את עצמנו ישנות במיטה רחבה ונוחה במקום חמים ונעים. מעז יצא מתוק. זה היה ממש מעין עולם הבא.
מאז שחזרתי אני משתדלת, בלי נדר, לשמור על השבת ולהכניס אותה בזמן, כדי שבפעם הבאה שהיא תצטרך לשמור עליי - גם היא תעשה את זה בזמן.
פורסם ב"פנימה"