עד היום אני לא מדברת איתה.
זה קרה לפני כמה שנים, כשחברה טובה וגם אמידה הרימה אליי טלפון. "מלי, תעשי לי טובה, אני תקועה עם ערמות של נעליים חדשות, כבר אין לי מקום. בואי וקחי לילדים שלך".
היא מתגוררת באחת השכונות היוקרתיות בארץ, יש לה עוזרת מסביב לשעון ורכב עם נהג צמוד. היא נולדה למשפחה עשירה, וכדרך העולם גם השתדכה למשפחה עשירה מחוץ לארץ. מסוג האנשים שנולדו עם חשבון בנק בפה. אחת למיליון.
אהבתי אותה, היינו חברות טובות, ותתפלאו, מעולם לא פיתחתי קנאה לאורח חייה הראוותני.
הגעתי אליה בצהריים. העוזרת הגישה לנו שתייה קרה בכוסות גבוהות. היא הראתה לי את הספות החדשות שהם קנו והובילה אותי לחדר הארונות, ליתר דיוק לחנות נעליים.
לא אגזים אם אספר שהיו שם מדפים על גבי מדפים עמוסים קופסאות נעליים חדשות, כמאה זוגות, בכל המידות. "בכל פעם שבעלי או אני טסים לחו"ל אנחנו קונים נעליים. ותראי, נתקעתי עם כמות מטורפת", היא חייכה ושאלה אותי למידות הנעליים של הילדים שלי. בתוך שעה היא הכינה לי ערמה גבוהה של קופסאות, כשמונה במספר.
קינחנו בכוס קפה (ממכונה איטלקית, המילה האחרונה) ועוגת שוקולד שלוש שכבות, ונפרדתי ממנה לשלום. אבל אז, ביציאה מהבית, היא עצרה אותי. "אני ממש מתנצלת, אבל... אבל... קשה לי", לא הבנתי על מה היא מדברת, עד שהיא לקחה בחזרה את הקופסאות. יצאתי משם מושפלת, והתחרטתי על כך שבאתי.
בערב פסח האחרון, כשהוצאתי בעליצות ובשמחה שקי ענק לפח האשפה, פגשתי שכנה שפערה זוג עיניים ענקיות מול כל מה שזרקתי באושר גדול. "אני מקנאה בך. קשה לי לזרוק, אני סובלת ממחלת האגירה", היא אמרה.
שכנה אחרת סיפרה שהיא מחכה לשעת כושר כשבעלה בשיעור תורה כדי לזרוק בגדים ישנים. "הוא תמיד מהסס, בטוח שהחולצה עם הקרע תשמש אותו בטיול השנתי או בזמן המנגל...", היא נאנחת בעייפות.
קשה לאנשים לזרוק חפצים מהבית. אולי זה בגלל הקשר הרגשי, אולי ככל שמתבגרים מצטערים על חפצים שזרקנו. ואולי בגלל שהגוזלים יפרחו מהקן יום אחד, ופתאום יתפנה מקום, ומחשבות על הכדורגל או המחברת שזרקנו בשנת אלפיים תעלה לנו בראש.
אני, לשמחתי, שייכת לזן הזורק. כן, קרה שהתחרטתי, ועדיין אני מעדיפה להתחרט על בגד אחד או על זוג נעליים שלא שמרתי, מאשר לצבור ערמות של פריטים. "חלל נקי רק מרחיב את הלב", טוען בעלי.
יש נשים שקל להן לזרוק, ויש שקשה להן. יש אימהות ששומרות באדיקות על מחברות כיתה א' של הבת הבכורה, האמצעית והשמינית, שמא בת אחרת תרצה להיעזר בהן במהלך השנים. אבל אני רואה בצבירת רכוש בלגן.
באחד הימים בהיריון האחרון פתאום הכביסה הציקה לי, ובהחלטת פתע תפסתי כמה סלי כביסה וככה - על כל תכולתם - זרקתי לפח. אגב, לא חסר לי עד היום ולו פריט אחד.
שכנה שראתה אותי (כן, תמיד יש שכנה שמשקיפה מהחלון ועוקבת אחר כל צעד) הזדעקה: היד השנייה שלך יכולה לשמש כיד ראשונה שלי... חכי!
כך גיליתי את יד 2
כשחיפשנו כיסאות לסלון שלנו, נתקלנו בבעיה. כל כיסא עץ שזכה לחסות בצל קורתנו החזיק מעמד בין שבוע לחודש, ומשום מה הכיסאות תמיד קרסו. "חייבים למצוא כיסאות מברזל שמתאימים לסלון", אמרנו לעצמנו. וכך שוטטתי בעצת חברותיי באתר יד 2, ומצאתי שם כיסאות ברזל יפיפיים שפורזלו במיוחד לפי הזמנה.
נסענו באישון ליל למרכז הארץ ופגשנו זוג מקסים וחמוד, שהאמונה בשינוי הרוח והשמש ואנרגיות הביאה אותו לשנות ולגשת הפעם דווקא לכיוון הפלסטיק. העמסנו את שמונת הכיסאות שנבנו מברזל ונחושת ורופדו באופן מעורר השתאות, שילמנו מחיר מצחיק.
ולא תאמינו - עד היום, חמש שנים, והכיסאות הללו סובבים את השולחן שלנו. כך גם המיטות (בלי מזרנים, כמובן) שנקנו ביד 2 לחדר הבנים. וכיסא הנדנדה לקטן. וכיסא בטיחות.
אבל השבוע הבנתי שעשיתי טעות, כשקראתי את הידיעה הבאה: בזק מוכרת את יד 2 לאקסל שפרינגר תמורת 806.3 מיליון שקלים.
איך בבזק זיהו את הפוטנציאל הטמון ביד 2?! בפעם הראשונה התחרטתי על כל השקים והשקיות שזרקתי בחדווה. מי היה מאמין שהחולצות המשובצות, משחקי הילדים, נעלי הערב המוכספות - כל אלה היו שווים מיליונים? אולי באמת הגיע הזמן לחזור לאגור?
חברה טובה שלחה לי את ההוראות הבאות.
תודה לך ציפקה, ואל תייאשי בניסיון שלך לייעל אותי.
@ העבירו הלאה מתנות שקיבלתם לחתונה, לבר מצווה או ללידה.
@ אתם שומרים סטים לא שלמים של כלים, שמא בעתיד יתאימו לפריט מסוים? אמרו להם שלום.
@ כשהספק אם לשמור או לא לשמור מנקר - חשבו על המקום שזה תופס.
@ הבגד מחכה זמן ארוך מדי לתיקון? הגיע הזמן להגיד לו שלום.
@ סגולה בדוקה: את חולמת על בת? מסרי את בגדי התינוק של הבן. וכן להפך.
@ הגיע הזמן לעבור גמילה: "לא נעים" – למי זה לא נעים? "אולי זה יגיע לכדי שימוש" – מתי? בעוד חמישים שנה?
@ יש ברשותך בגדים יפים שלא מתאימים לקטנים שלך? מסרי לגמ"ח הקרוב, ורק בגדים במצב מעולה. כך תרוויחי גם מקום בבית וגם מקום בלב.
@ עשי לעצמך הנחה: יש לך ערמה למסירה? קחי משם פריט אחד. לכי תדעי, אולי יום אחד תעשי ממנו מיליונים.
פורסם בפנימה