נסעתי לאילת באוטו. כן כן, אני. אבא של חברה שלי נפטר, ונסעתי לנחם אבלים. באילת. יצאתי לדרך עם המחשבה המעודדת שמצווה היא מצווה, וכמה שהיא יותר רחוקה היא כנראה יותר מהודרת.
אילת רחוקה. כך או כך, בלי כנפיים, זה לפחות ארבע שעות של מדבר לכל כיוון. לא ארבעים שנה, גם לא ארבעים ותשעה ימים, רק ארבע שעות ועם מזגן. אני אוהבת את המדבר.
המדבר עם הרוח, עם הריח, עם השקט הצועק, עם הסלעים המשוננים והמישורים החשופים. בהלוך עם שמש, בחזור עם ירח, ובשני הכיוונים עם ההתפרצות הרגשית שמביא המדבר כשהוא נכנס לך למערכת, סוגר עלייך ופותח לך ערוצים נסתרים ונקיקים חבויים בנשמה.
בירידות של סדום הרגשתי נעזבת. כל הביטחון העצמי העירוני שלי נשאר שם למעלה, והמכונית ירדה בסיבובים איטיים אל הערבה.
גם הדיבור עזב אותי. שתקתי. גם החברה שישבה לידי השתתקה. הדממה השתלטה עלינו.
נראה לי שלשתינו עברה אותה מחשבה בראש. אנחנו נוסעות לנחם אבלים, אמורות להביא נחמה, לדבר דיבורים מחזקים. והנה, הדיבור נשאר מאחורינו ומלפנינו רק השקט הגדול.
אוי, מה שאפשר לשמוע שם, בתוך השקט הגדול. אוי, מה שאפשר לשמוע. עד שלא מתרחקים מהמולת החיים, לא שמים לב בתוך איזה רעש אנחנו חיים. רעש חיצוני שגורר אחריו רעש פנימי.
עצרנו להקשיב קצת. טוב, האמת שעצרנו בשביל דיאט קולה, אבל מתוך שלא לשמה באנו לשמה, והתעטפנו בדממה הענקית המהדהדת הזאת. לא צריך להתרחק הרבה כדי שהיא תעטוף אותך.
הפניתי את הגב לתחבורה ואת הפנים אל ההרים. קדמוניים. בני אלפי שנים. כאילו הבורא הניח אותם פעם מזמן, ומאז הם מוטלים כאן. מי יזיז אותם? הם לא כמוני, שעפה מכל אפצ׳י. בשביל להזיז אותם מילימטר, צריך מסירות נפש של אלפי רוחות ושיטפונות.
חרדון מקומט נעמד והסתכל עליי בעיניים אפורות, תמה על האורחת הלבנבנה.
מה את עושה כאן? שאלו העיניים הזקנות. מה לך ולאדמה החרבה הזאת? לכי בחזרה לחיים שלך, לדינמיות ההפכפכה של בני התמותה. לכי הביתה, לכאן ולעכשיו, לתרבות האינסטנט שבה אפילו הבטון יצוק בתבניות משעממות ואנושיות. מה יש לך עם המציאות הדוממת?
הרמתי ידיים, פתחתי את הריאות ונשמתי עמוק. דווקא רציתי לענות, אבל החרדון נבהל ממוטת הכנפיים שלי ותפס מחסה.
התיישבתי על האדמה. הרגשתי שייכת, אבל לכי תסבירי לחרדון מה שאת לא יכולה רוב ימייך להסביר אפילו לעצמך.
לחשתי לאפור העיניים: אתה יודע, זוחל חביב, שפעם פעם, מזמן מזמן, עמדו אבות אבותיי בתוך שקט כזה מסביב להר לא גדול מדי ולא יפה מדי, והרימו עיניים לשמים. הם עמדו כאיש אחד בלב אחד, באחדות גמורה.
גם הם לא היו שייכים, ממש כמוני. גם להם לא הייתה דבשת ולא שריון קשקשים. הם לא היו רגילים למדבר. הם היו פליטי הרעש, פליטי האימפריה הגדולה בעולם ששקעה בחורבן גמור מול עיניהם הנדהמות. הם יצאו מתוך הערים הגדולות, מתוך הרחובות הסואנים, אל מדבר ענקי, מקום נחש ועקרב וחרדון גם.
הם רצו החוצה בחיפזון מלא אמונה ונתקלו בשקט הזה, בהרים כאלה, בשמש שלא מרחמת ביום וברוחות שלא מוותרות בלילה.
ואחרי ארבעים ותשעה ימים של מדבר, מתוך הדממה הדקה והשמים נטולי הענן, פרצו ברקים ופילחו את השמים. וקול גדול נשמע. קול שלא נשמע עד אז אף פעם בעולם, ולא נשמע שוב מאז אותה אשמורת הבוקר.
ואת הקול הזה ראו ושמעו שש מאות אלף עיניים ושש מאות אלף אוזניים כפול שתיים. והקול הזה קרא אליהם לחדול מלהיות עבדים של הכאן והעכשיו, ולהפוך לעבדיו של מלך מלכי המלכים המולך על הנצח-נצחים.
הקול הזה הזהיר אותם מהפכפכיותם של בני האדם, ושידל אותם להתרומם מעל למציאות המתחלפת. במדבר הזה הם למדו סודות שאף עיר לא יכולה ללמד. סודות מכבשונו של עולם.
החרדון הִטה את ראשו ונתן בי מבט אלכסון ספקני.
כן כן, ככה זה היה, אמרתי לו. כאן בחר הבורא ליילד את עמו. ברחם המדבר. כאן הוא הודיע ״אנוכי ה' אלוקיך״. וכאן, רחוקים מהבל העולם שהוא רק הבל ולא יותר, הם שמעו ונרעדו. שמעו ממש, כי השמיעה תלויה בלב. הם שמעו וקיבלו.
עליתי על אבן גבוהה והרמתי עיניים לשמים.
הורדתי את משקפי השמש שנראו פתאום פתטיות להפליא, ומתחתי את עצמי כלפי מעלה כמה שרק יכולתי. ואז עצמתי עיניים וצעקתי הכי חזק שיכולתי ״נעשה ונשמע״.
הצעקה שלי הייתה קטנה על ההרים האלה. מה שכן, החרדון צקצק בלשונו, רקד והתנדנד כמה שניות, חייך אליי חיוך מלא הבנה ומיהר להימלט.
לעילוי נשמת אליהו בן חיים ז״ל
פורסם בפנימה