זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט הזה. המון טקסט בכתב מרובע ומנוקד, והיו בו גם מילים בארמית.
לא הבנתי הרבה, אבל הבנתי מספיק שזה המקום וזה הזמן לעמוד מול העמוד שעליו תלויה מסגרת העץ המהוהה ופשוט לקרוא. הבנתי גם שכאן מותר לבכות אז עמדתי בצוהרי יום חם של אמצע אוגוסט במרכז טבריה בחצר קבר הרמב"ם, ליד קבר השל"ה הקדוש, וקראתי את התפילה בפעם הראשונה בחיי.
הבנתי שזו תפילה לזכות לפרי בטן, ואני לבי חלל בקרבי וילד אין. עמדתי שם ובכיתי את התפילה.
אישה צעירה עומדת באמצע החצר בלי כל מיסוך או מיגון מעיניים זרות - ובוכה. קוראה ובוכה.
"ועיניי לך תלויות עד שתחונני ותשמע תפילתי להזמין לי בנים ובני בנים... וגם הם יפרו וירבו... עד סוף כל הדורות לתכלית שהם ואנחנו יעסקו בתורתך, אבינו אב הרחמן".
אני עומדת ומתעלמת מהסביבה, לא יודעת כמה זמן חלף ומה השעה, וכל רעיוניי ולבי נתונים לטקסט הזה, שכאילו נכתב בדיוק בשבילי. משנסתיימה התפילה המשכתי עוד מנהמת לבי לבקש ולהתחנן, עיניי לא נשארו יבשות ואני במר בוכה. לאחר מכן המשכתי לטייל בין הקברים, וחברתי לבעלי שסיים זה מכבר את תפילת מנחה. ניגבתי את פניי מהחום ומהדמעות ונסענו.
את החוויה שטלטלה אותי מבפנים שמרתי לעצמי. יצאתי משם בתחושה נעימה, תחושה של קיבול תפילות. אמרו חכמים שכאשר אדם יוצא מתפילה ולבו טוב עליו – סימן מבשר טוב הוא לו שהתקבלה תפילתו.
המשכנו בסדר היום שקבענו לעצמנו, זוג שמאוד משתדל להיראות רגיל ושמח, אבל בפנים מרגיש חלול.
הן שנינו יודעים שאנחנו ריקים, החיסרון ממלא כל פינה. ומשום מה לא סיפרתי לאישי על החוויה ורק הרגשתי והמשכתי.
כעבור שמונה עשרה שנים, משפחה שלמה יוצאת לטיול בצפון הארץ. אוטו גדול עמוס לעייפה.
ושוב יום אוגוסט חם והביל, ושוב טבריה, וצריך להתפלל מנחה. ובלב טבריה – פונים לקבר הרמב"ם.
קבר הרמב"ם ולידו קבר השל"ה הקדוש, ולצדו אותו עמוד עץ ואותה מסגרת עץ מהוהה עם אותו טקסט בדיוק. ואני? אני מובילה משפחה של שישה ילדים לתפילת מנחה של יום קיץ. והמנחה מנחה גדולה גדולה.
אני מטיילת ברחבת הציון וקוראת מזמורי תהילים. בניי אוספים יחד עם אביהם מניין יהודים שיצטרפו לתפילתם, ואני מביטה בהם מבעד לסבכת ההפרדה. בפרץ של רגע מתחשק לי לקרוא לכולם ולספר באוזניהם את אשר התרחש כאן לפני כך וכך שנים. ואני שותקת. לא שתיקה משתקת או עצורה, שתיקה מלאה שמחה, הודיה והתבוננות בחסדי ה' הפועלים בעולם ומתחפשים לדברים שבטבע, דברים שבשגרה.
"ילדים", כמעט נמלטת הקריאה מפי, "אתם יודעים מה היה כאן? כאן בכיתי וכאן התפללתי מקירות לבי. בואו, שמעו, הקשיבו. אולי, ילדים יקרים שלי, נעמוד כאן כולנו ונספר את טובו וחסדו וגדולתו של הקדוש ברוך הוא?".
אבל אף אחת מהמילים לא יוצאת מפי ורק הלב, הלב מלא עד גדותיו, מבקש לספר ולהודיע את אשר היה. הילדים עומדים כמו נשתלו במקומם מהחום הגדול. הם לא יודעים את שמתחולל בנפשי ברגעים אלה ממש.
לא כל העיניים שוות, ולא כל הימים שווים, ולא כל הרגעים רגעי חסד, ואדם לא מכיר אפילו בנס קיומו הוא. ואני מגייסת את כוחות נפשי וממשיכה ומתפללת את התפילה שנעשתה לי מאז מוכרת וידידה קרובה, תפילת השל"ה.
מאז אותה תפילה, זכיתי לאומרה עוד הרבה פעמים, לעתים ברגשות עמוקים ועזים ולעתים במצבים אחרים. כשגדלו הילדים וקיבלתי אותה מהם מודפסת לכבוד ראש חודש סיוון, חייכתי בלבי כאומרת: אהה, זו חברתי הקרובה משכבר הימים. אבל תודה, ילדים יקרים, אתפלל בעבורי-בעבורכם כמו כל אימהות ישראל, בוודאי שאתפלל.
והנה אני כאן ונסגר מעגל. אני האישה הניצבת בזה היום לפני בורא העולמים עם פרי תפילותיה, והם מתלוננים על החום ושואלים מתי זזים?! לא כל הימים שווים, ולא כל הילדים שווים.
ברוך שומע תפילה.
פורסם בפנימה