"...לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א' יט, יא-יב).
יש פעמים שאנחנו פוגשים מונחים מילוליים שאינם הגיוניים. איך קול יכול להיות דממה דקה? הרי דממה היא הגדרה של שקט מוחלט. וקול זה צליל. ואם יש קול אין דממה.
תמיד כשאני קוראת את תגובתו של אהרן על מותם של שני בניו ביום חנוכת המשכן, "וידום אהרן", משהו בפנים מתחבר לי אל ה"קול דממה דקה" בהתגלות לאליהו הנביא. אולי זה רגע שבו האדם מחובר כולו אל האלוקות. רגע שבו בשר ודם מצליח להיות במדרגת רוחנית כל כך גבוהה שיש בתוכו קול של אמונה. קול פנימי, חזק ויציב. אבל זה לא משהו ששומעים מבחוץ. מבחוץ זו דממה.
יש פעמים בחיים שאנו זוכים להציץ אל רגעי המפגש של האלוקי עם החומרי. של העולם העליון עם התחתון. כל מי שחוותה לידה זכתה להיות במעמד הזה.
ויש גם את הלידה ההפוכה. הזמן שבו תפקידו של הגוף הסתיים והנשמה נולדת חזרה אל מקומה העליון. ואני אומרת נולדת, כי פטירה היא אמנם סיום של החלק הזה, אבל גם לידה וחיים חדשים של פרק אחר.
* * *
חדר קטן, מיטה וחצי ועליה סדין אפור מתגלגל בתנועות חתוליות. ידעתי שאני הולכת לפגוש ילדה חולת סי.אף. ראיתי את מכונת האינהלציה בצד החדר. גם את השולחן הקטן עם המחשב והתמונות שמסביב. רק אותה לא. היא התביישה להראות לי את פניה. עמדתי שם מצפה, חיכיתי לראות אם תצא. לתדהמתי בצבצו להם מתוך הסדין האפור שיער גולש ופנים קורנות ומחייכות של ילדה יפהפייה.
בקפיצה קלילה (שאני גם בשיא כושרי לא אצליח לעשות) היא זינקה מהמיטה. נעים מאוד, אני שפע. היא הושיטה לי את ידה. מזל שיש אוזניים כדי לעצור את החיוך, חשבתי לעצמי, מופתעת. היא חולה? במה? היא אחת הילדות היותר אנרגטיות שפגשתי, תהיתי לעצמי, ומיד היא נכנסה לי עמוק אל תוך הלב.
עד היום אני מתקשה להסביר איך בדיוק הגעתי אל הבית של שפע. זו גם הפעם היחידה שהייתי בו. אינני חברת משפחה או מישהי קרובה. אני פשוט אדם שהחליטו לתת לו להציץ על משפחה מיוחדת במינה.
* * *
חדר קטן, מיטת יחיד רחבה ומוגבהת. סדין לבן עם כתובות ירוקות וקצת אדומות. ילדה יפה יפה מכוסה בשמיכה דקה. שערה הגולש אסוף לצמה סינית שנקלעה באהבה רבה. מעל ראשה דובון ורוד ומסביבה מעגל אנשים. מכשירים שמראים מספרים וקווים עולים ויורדים. מכונה שמשמיעה קולות מקצב מונוטוניים.
יהודי יקר מנגן בקלידים, ואחד עומד ליד המיטה ושר. הוא שר ברגש וכל החבורה איתו. לאן הגעתי? תהיתי, ופסעתי אל הקודש פנימה.
הבטתי בה, היפהפייה הנרדמת. אנחנו בהדסה עין כרם, בטיפול נמרץ ילדים, אני מזכירה לעצמי אבל מרגישה כעומדת אל מול הר סיני. ועל ההר ניצבת ילדה אחת. שפע שוקרון. רק בת ארבע עשרה.
חיכיתי שאולי עוד רגע היא תקפוץ בתנועה חתולית ובחיוך רחב. אולי היא תצטרף לשירה המרוממת הזאת. אבל היא ישנה רגועה כל כך, שקטה כל כך, יפה כל כך.
מוזיקה, אמרה לי טלי, אימא של שפע. מוזיקה היא הכלי שילווה אותה לאן שהיא הולכת. וקול השופר הולך ומתעצם בתוכי, וקול השירה הולכת ומתעצמת במעגל.
ובחדר - קול דממה דקה. למרות השירה ולמרות הניגון, שמעתי את קול הדממה הדקה של שפע. את קול הדממה הדקה של אימא שלה, טלי.
כמה אהבה, חשבתי לעצמי. זאת אהבת אמת לאפשר למישהו שאני כל כך אוהבת ללכת ממני. לא לפחד מהגעגוע ומהפרידה.
* * *
כעם אחד בלב אחד. רק מתוך אחדות גדולה מגיעה אהבה. כשאני מחובר אל האדם שמולי, אליו ממש ולא אל העצמי שלי בתוכו, אז אני אוהב. אז אני יכול לתת באמת מהלב.
במעמד הר סיני קיבלנו כולנו את גֵן האחדות וגֵן האהבה. זה קיים בנו, אנחנו רק צריכים לחפש אותו. וכנראה שהוא נמצא במקום של קול דממה דקה. במקום שבו אין רעש ואין אש ואין רוח. יש רק הקשבה פנימית עמוקה עמוקה.
התבוננתי עליה, על שפע, שעוברת מכאן לשם. התבוננתי עליה, על טלי, על עמידתה הרכה, האימהית, הדוממת והמחבקת.
עד עכשיו אין לי הסבר למה זכיתי. עד עכשיו לא ברור לי למה דווקא אני הייתי שם. לא הייתי איתם בהתמודדות היומיומית עם חיים מורכבים ומחלה נוראית. לא עמדתי שם בכל הרגעים המרגשים והקשים. רק זכיתי לראות לרגע עוצמות חיים, ולרגע את קדושת פרידתם.
תודה לך שפע, על הזכות והלימוד. יהי זכרך ברוך.
תודה לך טלי, על עיני האמונה התמימה והאוהבת.
שפע עלתה לגנזי מרומים בי"ט באדר התשע"ה. בת לטלי ושוקי שוקרון, אחות לים, שבעצמו מתמודד בגבורה יום יום עם מחלת הסי.אף. באה מאהבה גדולה, חיה חיים שדוגלים בקידוש החיים ולא בהעצמת קושי המחלה.
ויידום אהרן.
פורסם בפנימה