הדבק שמחבר אותי אל מציאות חיי

״ותלמוד תורה כנגד כולם״, את זה כולנו יודעות.

״ותלמוד תורה כנגד כולם״, את זה אנחנו מדקלמות בוקר בוקר.

אבל מה זה אומר בעצם?

״ותלמוד תורה כנגד כולם״ זו האמונה העומדת בבסיס הדברים כולם. האמונה שאין דבר גדול יותר מהתורה. אין דבר חשוב יותר ממנה. אין דבר קדוש יותר ממנה. אין דבר אמיתי יותר ממנה.

ואם התורה לא מאירה לי, זה רק כי אני היא זאת שרחוקה וחשוכה. ואני רוצה לחזור ולהתקרב. זה יקרה היום, מחר, בשנה הבאה, לא יודעת. אבל אני רוצה להתקרב. למה? כי תלמוד תורה כנגד כולם. והנה יש מעט סדר בתוך הכאוס.

את היתד הזאת שנעוצה לנו עמוק במרכז הלב, נעץ בנו השם יתברך מול הר סיני. נעץ אותה שם היטב היטב. לדורות. לנצח נצחים. ותלמוד תורה כנגד כולם.

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ אנחנו מסוגלות לעשות ספונג׳ה כשהבעל שלנו יושב ועושה שניים מקרא ואחד תרגום. מה חוץ מהידיעה שהוא עוסק בתכלית הגבוהה ביותר היה יכול לתת לנו כוח כזה? וזה למרות שהוא יושב בנעלי בית עם כוס תה שאת הכנת לו, ואילו ואת מתזזת בבית בגב כפוף ובכפכפי אצבע.

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ יש לנו כוח לגהץ חולצות לישיבות בכל מוצאי שבת, ולשדך זוגות גרביים, ולספור גופיות, ולתפור כפתורים, ולארוז עוגות, ולמלא להם שקית עם פינוקים.

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ אנחנו מסוגלות לחכות שנים לבנים שלנו שישובו, ולהמשיך להתפלל עליהם שיחזרו ללמוד בלי להתייאש.

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ אנחנו קמות חצי רדומות מהשולחן אחרי החמין להביא פיצוחים כדי שאבי המשפחה יוכל ללמוד קצת עם בנו הדרדק ולעשות נחת רוח. ואנחנו מפורקות, מנקרות, בקושי הולכות ישר. ״ילדים, בואו חזרה לשולחן, יש מלא סוכריות גומי...״

מכוח "ותלמוד תורה כנגד כולם" אנחנו מסוגלות להכיל אוברדראפט תמידי, ספה שבורה בסלון ומיטת קומתיים מתנדנדת בחדר הילדים. דברים שבשביל אישה, אין סגולה שתעזור להכיל אותם בשמחה מלבד האמונה.

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ אנחנו מתפללות שנים על גבי שנים את אותה התפילה: "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי השם יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בהשם דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים, ובכל מלאכת עבודת הבורא".

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ אנחנו מכבדות תלמידי חכמים ואוהבות קברי צדיקים.

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ אנחנו מכבדות את בעלינו גם כשהם לא ברגעים המכובדים ביותר שלהם.

מכוח ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ אנחנו לוקחות בפרופורציה כל תאווה חומרית מתפרצת וכל חשק אדיר למוצרי צריכה.

בכלל, אין כמו קצת מחשבות על ״ותלמוד תורה כנגד כולם״ בשביל הפרופורציות בחיים. מה חשוב ומה חשוב פחות. באמת אבל, בפנימיות הפנימיות של הדברים.

״ותלמוד תורה כנגד כולם״ נמצא שם בחדר המנועים של חיי. מניע את הרצונות שמניעים את המחשבות שמניעות את הגוף.

התורה היא הדבק שמחבר אותי אל מציאות חיי. גם אל ההזוי שבה. היא הופכת אותי לראויה לחמלה. היא מחברת אותי לבעלי ולילדיי, היא שומרת עליי שלא אברח כשקשה, היא מעמידה אותי על הרגליים בבוקר והיא נותנת לי כוח לקום גם למחרת. וביום שלאחריו. וגם בזה שאחריו.

יש תקופות ארוכות שאני רחוקה ממנה. תקופות של חושך, של התנהלות אוטומטית. אבל גם בזמנים האלה היא מהדהדת לי בראש מרחוק. מצלצלת כמו פעמון על הצוואר של עצמי. מזכירה לי שאני כנראה, למרות הכול, עדיין הולכת.

היא תמיד שם. נמצאת. שקטה, רדומה, אבל נוכחת. ובזמנים שהיא מאירה לי פנים, היא פשוט מאירה לי פנים. ואז אני חיה יותר. שמחה יותר. רכה יותר. מפויסת יותר. ובעיקר קרובה יותר אל עצמי.

כי בינינו, אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוויית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ותלמוד תורה כנגד כולם. פשוט ככה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי