לא: עניין של נורמות
חתונתו של קרוב משפחתנו שהייתה ביום שישי זכורה לי כמיוזעת במיוחד.
שמש יוקדת עמדה בשמים והיה חם. חם כמו שעת צהריים של חודש סיוון. בנותיי העליזות ויתרו על השמלות המפוארות, נראו חגיגיות הרבה פחות מתמיד כשהסתובבו בסרפנים פרחוניים קלילים, ולא הבינו מדוע השמלות לא חגות סביבן, נפוחות כתמיד.
טקס החופה החל. קרני שמש חזקות פלשו מבעד לדלת והמוזיקה, שתמיד נוגעת במיתרי הלב בשעת ערב וגורמת לדמעות בקצה העין, סירבה לרגש אותי בחום היום.
הבטתי מעלה כדי לראות את החופה, מחכה לרוח הקרירה שמהתלת בקצוות שלה, ולשקט הקדוש שמשתרר מסביב באווירה של ערב. אבל חם, ויש שמש, ואור של צהריים, וכל זה גרם לי להרגיש שזה פשוט לא זה.
יום החתונה הוא היום הגדול של כל ילדה ובחורה, וביום שישי הוא נדחס לתוך הלחץ של כניסת השבת שמרחפת כעננה.
לידי התלחשו ביניהן כמה נשים ואמרו שהן ממהרות מאוד, ועדיין לא הספיקו לבשל הכול לשבת. אחת אף הגדילה לעשות ושאלה כמה זמן נהוג להישאר בחתונה שנערכת בשישי.
נו באמת, את עד כדי כך קיטשית? קול פנימי גער בי, האם חתונה שמחה נמדדת בשמלות נפוחות ובירח מלא?
הבטתי סביב, השמחה כמובן הייתה גדולה. שאלתי את עצמי אם הייתי מוכנה להשיא את אחד מילדיי בצוהרי היום עם אורחים שבאים עם סטופר, כי להתחתן בעצמי ביום שישי בטח שלא הייתי מסכימה.
כן: להתמקד בעיקר
יום החתונה. אחד מאותם אירועים שיש בהם רגעי התעלות אישית ופנימית. השמחה המתפרצת, כזאת שמעוררת רצון שכולם יהיו שותפים, הן בשמחה והן בהודיה לבורא עולם, זו שמתחילה עם הולדת התינוק וממשיכה בבר המצווה שלו ועד החתונה.
ומה עושה אירוע לאירוע טוב ומוצלח? אנחנו מקדישים לכך ערב שלם, שבחלקו הגדול אנחנו יושבים ומחכים: מחכים לחופה, מחכים למנה הראשונה, מחכים שהמעגל הראשון יסתיים ועוד מנה ועד לסיום המיוחל. או שאנחנו מהאורחים האלה שבמשך חצי שעה חיפשו חניה רק כדי להגיד מזל טוב, טעמו משהו, פרעו את שטר החוב וזזו הביתה.
בואו נדבר על העלויות הגבוהות של ערב אחד. אנחנו מגדלים משפחות עם יותר משני ילדים, והגיע הזמן לחשוב על קונספט אחר: פחות מוחצן, ושאיש מהאורחים לא חייב לבוא או להביא איתו צ'ק. רק אם זה מרצונו החופשי.
חתונה כמו שעשו בעבר, כשהכמות לא העידה על האיכות – לא כמות המשתתפים, לא כמות האוכל ולא כמות הפרחים. ואירוע שמתקיים ביום שישי אינו יכול להימשך ולהימתח על שעות רבות, שכן השבת בפתח, והשמחה תתמקד בעיקר.
כך נהגו בירושלים בעבר, ומכיוון שתשעה קבין מן החוכמה שייכים לירושלמים, ניטול עצה מהחכמים. הם כנראה ידעו מה הם עושים.
פורסם ב''פנימה''