ענת הגיעה אליי לקראת סוף ההיריון השביעי. בטלפון סיפרה: "אני בת ארבעים וקצת, בהיריון שביעי, ואני מבינה שכנראה אלו ההיריון והלידה האחרונים שלי. אני גם מבינה שבעצם באיזה אופן לא ממש ילדתי עד כה".
"את יודעת", אומרת לי ענת, "יש לי בנות מתבגרות. מה אוכל ללמד אותן כשיגיע זמנן ללדת? לא אוכל להיות שם, לתמוך, להרגיע. הייתי רוצה להעניק להן במתנה את הידיעה שאפשר ללדת, שאימא עשתה את זה כבר לפניהן. בקיצור, הפעם אני רוצה ללדת באמת".
נדהמתי מרצונה החזק והכן להשתנות ולהתחדש, יחד עם הרצון האימהי להעניק לבנותיה את מתנת הלידה. מעשה אימהות סימן לבנות.
בלבי כבר ידעתי שענת תצליח להגשים את רצונה, משום שהוא נבע ממקום בשל ועמוק. ענת סיפרה לי על הלידות הקודמות שלה, שהיה להן מכנה משותף: מתח מתגבר והולך במשך ההיריון, שהופך ללחץ גדול לקראת הסוף - כי מה אעשה כשהכול יתחיל!? עם תחילת הצירים המתח מתפתח להיסטריה, ומשם - בנסיעה מהירה ולחוצה באמבולנס לבית החולים. הופ - אפידורל, והלידות היו מתארכות מאוד, מאטות, נתקעות.
אז מתחיל לחץ נוסף מפני ניתוח, והאם התינוק ייצא? בחלקן השתמשו בוואקום, ולבסוף התינוק יוצא. קטן ואהוב, ומטשטש את מסכת התלאות שעברה אימא שלו בענן של ריח גן עדן שהביא עמו מהבטן. כך, כאובה ומותשת, ענת ניסתה למחוק את הזיכרון ולהתחיל מחדש את החיים עם תינוק חדש.
ללמוד את שפת הגוף
לאט לאט ניסינו לדייק את החוויה. מה בעצם היה באוטוסטרדה הזאת? למה ענת שוב ושוב עלתה עליה? התשובה הלכה והתבררה: ליד הגה הלידה ישב תמיד רצון חזק לא להרגיש, לא לחוש, ממש לא להרגיש בגוף כלום. פחד גדול מלהיות בגוף, מלחוש את תחושותיו, לתת לו להיות השחקן הראשי, המוביל, במשחק של הלידה.
אנחנו באמת נשים מדהימות. אנחנו רוחניות ומודעות, וידינו מלאות כובעים שונים, אבל לפעמים אנחנו שוכחות בדרך מישהו חשוב, שיש לו שפה אחרת, קצב אחר ופעימה אחרת: הגוף שלנו. והגוף שלנו הוא שמתעבר, והרה, ויולד. הוא השער ללידה. והוא מבקש קשר, והוא מבקש שנקשיב לו.
הגוף הוא שמוביל אותנו בזמן הלידה, כך ה' ברא אותו. ענת הבינה, ובלבה הסכימה לצאת למסע הלידה בריקוד הזוגי המופלא הזה, עם הגוף העוצמתי והמפתיע שהוא כל כך כאן ויכול להיות כל כך רחוק, במיוחד כשכואב ומלחיץ.
ביניים: לתת לגוף להוביל
הלידה של ענת הייתה באמת פשוטה: תהליכית, כואבת, מאירה. בפעם ראשונה היא נתנה לעצמה להרגיש את הגוף שלה, להרגיש את הצירים, והם לקחו אותה, והם הנחו אותה והניעו אותה. היא פשוט נתנה לגוף שלה לחוש, להיות, להוביל. "יש לי גוף, והוא יולד!!!" צחקה מאושרת בין הצירים.
איזה גילוי. פשוט כל כך ועמוק: מבשרי אחזה, זה אמיתי. כשאני חווה את הבשר שלי פועל ונע ומתגמש, ויולד נשמה מאירה, חדשה, אני מבינה שהאור שורה עכשיו על גופי כמו על נפשי ונשמתי. מבשרי אחזה א‑לוה.
צידה לדרך לחיבור עם הגוף לקראת לידה
* הגוף נוכח ומורגש מאוד בהיריון - לכי עם זה! למדי את השפה של הגוף שלך, את תחושותיו, אותותיו וצרכיו.
* העניקי לגופך שינה, תזונה טובה, אמבטיות, שמני גוף, עיסויים והרבה אהבה.
* פשוט לנוע ולחוש - אל תוותרי על ריקוד אישי בבית או בקבוצת תנועה, יוגה, הליכות קלות או שחייה.
* הנשימה מחברת את רוחך לגופך, אז תנשמי. נשמי טוב והרבה, לגופך, לתינוקך. הקדישי זמן קבוע ביום לנשימות עמוקות, מרפות ומחברות.
פורסם בפנימה