בתרבותנו רבות המילים שמשתמשים בהן בהקשר של גידול ילדים, אשר קיבלו פירוש מסולף ובשל כך זכו ליחסי ציבור גרועים. אחת מהן היא פינוק, שהתקבלה במובן של קלקול הילד.
המילה רומזת על כך שהורה נותן לילדו יותר מדי אהבה, חיבה ותשומת לב. אפילו טבענו את הביטוי "הוא מחפש צוּמי", הרומז על כך שהילד מעוניין בתשומת לב שהוא לא באמת זקוק לה. הדבר נותן להורים את הרושם המוטעה שיש למנוע תשומת לב מהילד, כדי שלא להפוך אותו ל"מפונק" – כלומר, למקולקל.
על כולנו לעזור בתיקון אי-הבנה זו, מכיוון שהיא מזיקה לתהליכי ההתפתחות האנושית של הילד, כמו גם ליחסים בין ההורה לילד.
באופן אינטואיטיבי, הורים אוהבים לפנק ולתת לילדיהם תשומת לב. אנחנו מחבקים ומנשקים אותם, מחזיקים אותם בזרועותינו, משחקים איתם ומשוחחים איתם. אנחנו משתוקקים להיענות לקריאותיהם ולטפל בפגיעותיהם, הן הגופניות והן הפסיכולוגיות. כשאומרים להורים להפסיק לפנק את ילדיהם, זה גורם להם להטיל ספק באינטואיציה שלהם, כאשר באותו רגע לבם משתוקק לפנק ולספק חום ותשומת לב.
למעשה, לפנק משמעו לטפח את מערכת היחסים.
ילדים תלויים בהוריהם שיעזרו להם להרגיש בטוחים ולדעת שדואגים להם. כשהילדים אינם חווים את הרגשות האלה לעתים תכופות, הם אינם חופשיים מבחינה פסיכולוגית להפוך ליצורים עצמאיים. כשהילד אינו מרגיש שדואגים לו הוא מרגיש ריקנות ורעב. על ההורה מוטל להשביע את רעבונו הרגשי של הילד, ממש כפי שמוטל עליו להשביע את רעבונו הפיזי, כדי לספק לו את המנוחה הפסיכולוגית שהוא זקוק לה על מנת לגדול ולפתח תכונות של מבוגר בוגר.
מניעת טיפוח מערכת יחסים מילדים גורמת להם לחפש מענה לצרכים בסיסיים אלה אצל חברים, או תחליפים אחרים שלעולם לא יוכלו באמת להעניק להם תחושת סיפוק ושובע מלאים. ייתכן שאף ייווצר הרושם שהילד עצמאי ואינו זקוק לטיפוח, אבל למעשה הוא מרגיש חוסר ביטחון בעולם. ילד שרעב לטיפוח הוא גם סיוט להוריו, מפני שהוא אינו מכוון עוד אל הוריו ואינו מקבל את הנחיותיהם.
עלינו לוודא שאיננו מתבלבלים בין צורך זה בטיפוח מערכת היחסים (פינוק) ובין קלקול. כשאנו מדברים על קלקול, אנו מתכוונים לפגיעה בתהליך ההסתגלות של הילד, תהליך חיוני להתפתחותו. תהליך זה עוזר לו להתמודד עם אכזבה, להתאושש מאובדן, לראות את שגיאותיו וחסרונותיו וללמוד מהם. תהליך ההסתגלות יוצר גמישות, כשהילד לא רק מתאושש לאחר נפילות אלא גם גדל למעשה. זהו תהליך של שינוי עמוק.
זה התהליך שעלינו להיזהר שלא נקלקל. אנו מסייעים לתהליך הזה להתגלות כאשר אנו מספקים קרבה וחום. כשהילד מתעמת יומיום עם חוסר התוחלת של החיים - הוא לא יכול לנצח כל משחק, עליו ללכת לישון בזמן, חברו לא יכול לבוא אליו לשחק, הוא לא יכול לקבל עוגה לפני ארוחת הערב, וכן הלאה. ברגעים אלה, כאשר מתעוררים אצל הילד פרצי תסכול, עלינו לשמש כמקלט הבטוח שאליו הוא יכול לנקז את כל דמעות האכזבה והעצבות. בעת שאנו קובעים חוקים, ריטואלים, מנהגים ושגרות בביתנו, עלינו לפנות מקום לרגשות העזים המתעוררים בילד ומתפרצים בתסכול ובדמעות.
היעדר העצבות והדמעות אצל הילד הוא אות שתהליך ההסתגלות נתקע. הדבר הופך את הילד לבלתי גמיש, והוא ממשיך באותה התנהגות שוב ושוב בלי לקלוט את המציאות. כאשר ניסיונותיו של הילד לקבל את מבוקשו מסוכלים, תפקידנו לאפשר לו לחוות את הרגשות הדרושים כדי שהוא יסתגל, לפנות מקום לדמעותיו ולהציע לו נחמה. זהו תהליך ההסתגלות שאל לנו לקלקל. ילדים צריכים להסתגל לדברים רבים כדי שיוכלו להיות גמישים ורבי עשייה ולשם כך הם זקוקים לעזרתנו.
בהקשר של מערכת יחסים של טיפוח וכן של פינוק, נוכל לבצע את מלאכתנו ולהצמיח את תהליך ההסתגלות ולמנוע ממנו להתקלקל.
פורסם בפנימה