קנאת סופרים
קנאת סופרים צילום: שאטרסטוק

אני מסתכלת על המיטה שיש בה תשעים אחוז ילדים ועשרה אחוז אישה שהתקראה בעבר בשם ועכשיו היא בובת סמרטוטים עלובה.

לפעמים אני נגררת לכורסה ונרדמת מיד. מתעצלת לשים סדין על הריפוד, ובבוקר מתעוררת כשעל לחיי דוגמת בד.

רק לחשוב שלמחרת אסתובב בפגישות ואיש לא ינחש שהדמות הסמכותית והחייכנית הזאת ישנה כל הלילה על אחוזון משופע.

אני אימא עובדת. למען האמת אין לי זמן לכל שיטוטי הסופרים הנוגים והמיוסרים, וממחר אני צריכה להסתדר בלי ויזה עד לעשירי. כוכבים במרום ושמיכת לילה עוטפת את העיר. עוד מעט, כשיעלה השחר, אבין שהפסים נעלמו ואצא לדרך בדומייה.

עם שביל חרוך בנשמה ועם תובנה עמוקה שהפכתי למטרד באורך מטר ושמונים, ועם רצון לצרוח שכל העיר תשמע: מעולם לא לקחתי או אפילו רציתי לקחת תבלין שלא שלי, ועצם החשד שנהניתי מריח הבשמים מעורר בי בחילה.

ואולי סתם ניפחתי מין בלון ושמתי שם הכול ועפתי לאוויר והייתי בממלכת הכוכבים, וכשסיכת המציאות העכשווית פוצצה אותו נפלתי והכול התרסק.

אדליק את המוזיקה ולצלילי השמש העולה אסתכל בעיניים שמהן ברחתי, עיניים שמחזיקות אותי בגרון, ואסע אל המיטה השבורה, אתחפר מתחת לשמיכת הטלאים ואבין שזה הגורל שלי, והבלון שהתפוצץ היה סתם איזו לחי יפה שליטפה לי באמצע החיים את הפנים ועכשיו עברה ללחי הבאה, מותירה את שלי מצולקת.

על מה אני מדברת? אני מדברת על חלום שמלווה אותי, ואולי מלווה כל סופר או סופרת.
השבת קראתי ספר של שבע מאות עמודים, ספר שמלווה סופר מתוסכל שאחרי רב מכר סובל ממחסום כתיבה וכולם לוחצים עליו - הסוכן והוצאת הספרים שנתנה לו מקדמה על סך מיליון דולר.

ספר מרתק שהיה מלווה גם בתעלומת רצח מפתיעה, ושזורות בו עצות לכתיבה מועילה.
סגרתי את הספר עם קווץ' בנשמה.

מעולם לא סבלתי ממחסום כתיבה. להפך, היו זמנים שחשבתי שאם רק היה לי יותר זמן ופנאי, וחדר עבודה בגודל של אולם, ונהר שזורם תחת החלון, ומשרתת שתגיש לי לימונדה קרה, ודובדבנים בזמן שאתפנה לרומן הגדול שלי - אצליח לכתוב בלי הפסקה.

אבל אז גיליתי דבר מדהים: דווקא מתוך הלחץ נוצרות היצירות.
אחרי לילה בלי שינה בין חמישי לשישי, ערמות הכבסים וסירים על האש, וגיהוצים שמחכים, וילדים שמנדנדים – דווקא אז היצירה מפעפעת.

היא קורצת לי בעין כשאני מגלגלת את עגלת התינוק, והיא קופצת לראשי בתור לקופה. היא לא נעלמת גם במוצאי השבת, ואז אני מבקשת ממנה, מתחננת: חכי כמה דקות, תני לי למצוא זמן כדי להשתמש בך. אבל היא לא מוותרת. עכשיו! במשך החיים הקשבתי לה, למוזה. התיישבתי בין הגיגיות לסירים וכתבתי במרץ, לא ויתרתי לעצמי.

ועדיין, חלמתי שיום אחד יתקשרו אליי מהוצאה לאור.

"שלום, הגעתי לסופרת..."
"כן?"
"אנחנו רוצים להציע לך הצעה...", ואז הם יציעו לי משכורת חודשית מכובדת לשנתיים הבאות, ובתנאי שאקדיש את כל זמני לכתיבת הרומן הגדול שנצור אצלי בלב. פעמים רבות דמיינתי את הפגישה הזאת.

קראתי בשקיקה את כל סיפורי הסופרים והסופרות שזכו למקדמות ולהצלחה, והתחלתי לשאול לברר איך כותבים רב מכר. התשובה היא שלא כותבים רב מכר. הקוראים מחליטים ובוחרים. וכמובן, אי אפשר לשכוח, סייעתא דשמיא.

כי לפעמים ספר שעומד בראש טבלאות המכר אינו תואם בכלל את הדרישות, וכמה פעמים מצאתי את עצמי עומדת מול ספר שכזה ולא מצליחה לקרוא אפילו עשרה עמודים.

לעומת זאת, ספרים שלא זכו להיסטריה רבתי חמסו ממני שנות שינה מרוב שקיקה ותדהמה. השתנו הימים והזמנים. אלפי ספרים רואים אור מדי חודש, וסיפורי הצלחה מטורפים אפשר לתפוס רק בפינצטה. תקופה אחרת.

גם היום נרדמתי וחלמתי על הפגישה שלא התקיימה, וספק אם אי פעם תתקיים. ואולי אלה הם החיים, כולנו נעים בין המציאות לדמיון, ולא היינו רוצים להחליף אותו. כי אני אוהבת לחלום על רב המכר שאולי לעולם לא ייכתב. אבל אני גם אוהבת להתעורר לפנות בוקר ולהרגיש את הרגליים הקטנות של נועם נשענות עליי. וטוב שכך. תודה לאלוקים על מתנת הכתיבה. כי סופר כותב כדי לכתוב. ואם יש מי שגם קורא אותו - זו ברכה משמים.

פורסם ב"פנימה"

לרכישת מנוי