כשבעלי חזר בערב הביתה, הוא מצא אותי יושבת בפינת המשפחה החדשה והיפה שלי, רגליי משוכלות ופניי מהורהרות.
"מה קרה?" הוא שאל והתיישב לידי.
"כלום", עניתי בקול מהורהר.
"אם זה כלום, אז אני מעריך שכשיקרה משהו זה יהיה באמת מפחיד", הוא ענה בטון מבודח והוסיף: "מה כלום? את שקועה בעצמך. אפילו לא שמת לב שנכנסתי הביתה".
"סתם חושבת על החופש הגדול", עניתי ועיניי המשיכו לבהות בנקודה בחלל.
"החופש הגדול?!" הוא שאל כלא מבין.
"כן", עניתי בקול עייף. "אתה יודע, הרגע הזה שבו אין יותר בית ספר וגנים, שכולם בבית, אבל כ‑ו‑ל‑ם. התקופה שבה שאני אמורה לעשות כביסה, לבשל, לנקות ולסדר כשאין לי דקה של שקט, כי תמיד יש מישהו שרעב או צריך משהו ממני והבית מבולגן בדרך קבע. ועוד לא דיברתי על זה שיש לי גם עבודה משלי, ואני מחויבת לכל מיני דברים אחרים".
בעלי התרחק קצת על הספה והתיישר. "אני לא מבין", הוא אמר כשעל פניו מבט תמים. "אבל יש עוד קצת זמן, עכשיו כולם עוד בקייטנות ויש לך את הזמן לעצמך".
"כן, אבל הבום עוד יבוא", אמרתי בייאוש. "וחוץ מזה, שגם על הקייטנות כולם כאן מתמרמרים כל בוקר", עניתי בטון עצבני. "הבנים, למשל, כבר הודיעו לי שבשנה הבאה הם לא מוכנים ללכת לקייטנה".
"הם אמרו את זה גם בשנה שעברה", הוא הזכיר לי, "ובכל זאת נהנו".
"אז לא הבנתי, מה הבעיה עם החופש הגדול הזה?" הוא פנה אליי שוב ובאמת ניסה להבין.
"מה הבעיה בחופש הגדול הזה?" חזרתי אחריו בקול שקט. "הבעיה בחופש הגדול הזה, היא שהוא סיוט. כן, כן, סיוט! כל שנה אני מחליטה לקבל את פניו אחרת ושהשנה זה יהיה שונה. וכל שנה אני מסיימת אותו עם הלשון בחוץ".
בעלי התבונן בי בשתיקה. ראיתי שהוא לא יורד לסוף דעתי והיה לי חשוב שיבין אותי.
לקחתי נשימה, יישרתי את רגליי, חשבתי רגע ואז זה בא. "נדמה לי שיש לי דרך להסביר לך למה אני מתכוונת", אמרתי לו. "אתה זוכר שהתחתנו?" שאלתי, והוא חייך. "אז זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי נכון?" שאלתי, מציינת עובדה. הוא שוב חייך, והפעם חיוך מסוקרן. "זאת אומרת, שכבר ידעתי שיש נקודות לחץ, כמו שמלת הכלה בשלבים מסוימים במדידה, כמו ההורים שלך ההורים ושלי".
"נו?", הוא שאל כלא מבין.
"היו או לא היו נקודות לחץ?" שאלתי.
"היו, היו", הוא ענה, וכבר ראיתי אותו מדמיין את המצוקה שלי עם התופרת של שמלת הכלה, שבסוף כמובן הייתה מהממת.
"אז אתה מבין? הרי כבר נפלתי לבור הזה פעם. אז מה, לא יכולתי לדלג עליו?" השארתי סימן שאלה באוויר.
"יצאת ממנו מהר", הוא ניסה לעודד אותי.
"נכון, אבל זה לא העניין. למה בכלל הייתי צריכה ליפול אליו?".
"ואתה זוכר", המשכתי בלי לתת לו יותר מדי זמן לעכל, "את הלידה של המתוקה הראשונה שלנו?".
ולפני שהוא הספיק לענות המשכתי: "כמה שיחות עשיתי לך ולי על ילד ראשון. ואתה כל הזמן אמרת שזה הרביעי שלנו. ואני אמרתי לך שזה הראשון שלנו יחד... כמה הכנות עשיתי לעצמי, לקראת הגעת הילד הראשון לזוגיות שלנו. אפילו שכבר ילדתי כמה ילדים ואני יודעת מה זה. אנחנו לא!".
"נו, ומה קרה?" הוא שאל מסוקרן.
"משבר של ילד ראשון!" קראתי.
בעלי רק הסתכל עליי, התקרב קצת ולחש לי: "אבל עברנו אותו, וממש בטוב. תראי איפה אנחנו היום".
"ברור", עניתי לו, "ברור שעברנו אותו. אבל למה היה צריך ליפול בכלל?".
שקט השתרר בינינו, כל אחד מאיתנו מכונס במחשבותיו.
"נראה לי שאלה החיים", הוא אמר לי פתאום וקם. "החיים הם כאלה שגם אם אתה מספיק חכם לראות את הקושי או המשבר שאתה עומד להיכנס אליו, עדיין צריך לעבור דרכו. כי רק ככה אפשר לצמוח ולגלות דברים על היחד. כמו שאמרת, אנחנו לא ידענו מה זה. אז אולי כמו שאומרים שאין חכם כבעל ניסיון, תפסיקי לרצות לא ליפול לבורות בדרך, אלא תביני שהחוכמה היא להבין שיש בור שחייבים ליפול אליו אבל יש שם מתנה".
בעלי התבונן בי ואני התבוננתי בו.
"אני צריכה לחשוב על זה קצת", אמרתי לו בשקט.
"בהצלחה", הוא אמר ורגע לפני שנכנס להתקלח אמר: "אולי השנה השינוי יהיה שבמקום ליפול ולהתרסק, תיפלי ומיד תלכי לחפש את האוצר שלך. זה נראה לי מעניין יותר".
מחשבותיי התערבלו בקולות המים הזורמים. אולי, אמרתי לעצמי, והמים הלכו ושטפו את ייאושי.
פורסם בפנימה