כאשר חווים אובדן, אפשרות אחת היא שמשהו בנו ימות עם מה שמת בחיינו, ואפשרות אחרת היא להתרחב למחוזות חדשים.
זהו שיתוף על קשר עם אבידה יקרה, שהיינו קשורות בנוכחות מלאה. יום אחד היא אבדה, ומאותו היום אנחנו מחפשות להיפגש זו עם זו מחדש. החיפוש הוא מסע. יש בו שמחה וכאב, געגוע וגילוי, עומק והשראה.
אדמה נולדה בשבוע הארבעים ואחד להיריון, בכ"ח בסיוון בשלוש אחר הצהריים, בלי דופק, בלי רוח חיים. רגע לאחר הלידה מיששתי את הבטן, והייתה שם הקלה. מין לגיטימציה לתחושה שליוותה את ההיריון כולו.
ההיריון החל עם השנה החדשה, בה ירדה אל תוכי נשמה חדשה, מיוחדת במינה.
במשך ההיריון קיננה בי התחושה שאני לא מרגישה. לא מרגישה בהיריון, לא מרגישה תנועות, לא מרגישה תינוק. מאידך ההיריון התפתח, ובאולטרא-סאונד הופיעה תינוקת מאוד פעילה. ואני - לא מרגישה.
מאז שהתגלתה בחיי שיטת ההתמקדות, חוויית התקשורת שלי עם העובר בהיריון הפכה מרכזית ומשמעותית מאוד.
בהיריון הקודם, ארבע שנים קודם לכן, פניתי פנימה. ראיתי תינוקת, דיברתי איתה והיא דיברה איתי. אבל בהיריון עם אדמה הרגשתי שמשהו בי מתפתח, אך כשהתבוננתי פנימה - לא ראיתי תינוק. ראיתי אור, משהו מופשט. חוויתי התפתחות ושמעתי בתוכי קולות שמבקשים לאפשר למשהו חדש להיוולד אל תוך חיי - אך לא ראיתי ולא הרגשתי תינוק.
הייתה בי ידיעה שתינוק אמיתי לא ייוולד אל תוך חיי.
זה היה קשה. היה בזה תסכול, להיות בהיריון ולדעת שהוא לא יהיה, שלא ייוולד תינוק ממנו ממשי.
מהחודש השישי שמו לב במעקב ההיריון לפערים בהתפתחות. הסיבה לא הייתה ידועה, המעקב המשיך והפערים גדלו. בפנים נאמר לי ש"יש משהו בשליה".
תוצאת הניתוח הפתולוגי שלאחר הלידה הדהימה, ובו בזמן הייתה ידועה מראש. האיברים הפנימיים והחיצוניים היו קטנים אמנם, אך הם היו שלמים ובלי שום פגם. השליה הייתה רבע מגודלה המצופה, מנוונת בחלקה ועם מקומות עכורים וחסומים. שליה - של יה'. הגוף ידע.
2:30 לפנות בוקר
חומר בלא צורה – יצירה
אדמה אהובה.
אני אוהבת אותך מאוד, יודעת שהיה לך קשה בתוכי, מתנצלת.
היה לך מפגש אינטנסיבי עם העולם הזה. בחרת להשלים את התיקון שלך בעלמא דאיתכסיא (בעולם המכוסה), ושתינו ידענו שלעולמות אלו את שייכת.
עולמות שבהם קיימת נוכחות מלאה של הבורא, בנגלה. עולמות שמכוסים מעינינו.
כואב לי בשבילך. רצינו בך כולנו, רק שלא ידענו איך את רוצה אותנו ומה את מבקשת מאיתנו.
נשארת חלק ממני, משהו בך נשאר בתוכי.
גדלנו יחד, התהווינו, למדנו שיעורים.
לימדת אותי על המדבר, על השתיקה, על תהליך.
לימדת אותי להסכים לא לדעת, לסמוך, להיות מובלת.
לימדת אותי עד כמה אני תלויה על חוט השערה, עד כמה צריך להחזיק חזק בתוך התנועה.
לימדת אותי שלהיות בתהליך זה לא אומר שנקבל בדיוק את מה שאני חושבת שאני רוצה.
הנוכחות שלך והמתנות שהבאת איתך הם מעֵבר... מעבר לחומר, לתפיסה, לכלים. אני מקווה לפגוש אותם, להתנוצץ מהם.
את כבר לא עובּרית שעוברת בין העולמות. את ממש חלק מהאחד, יושבת בצלו והוא מחבק אותך.
תישעני עליו, אבא שלנו אוהב אותך. הוא גאה בך על המסע הלא פשוט שעשית.
היית גיבורה. אני גאה בך, שמחה בך.
לא הייתי מבקשת לוותר על התהליך שעברנו יחד, רק משאלה אחת: הייתי רוצה עוד זמן איתך. איך אוכל לפגוש אותך? התמשיכי ללוות אותי?
אחד הדברים שהבנתי עכשיו הוא עד כמה הילדים שלי הם המורים שלי.
אני אומרת את זה הרבה, אבל את לימדת אותי לעומק, מהמקום שבו הילד עדיין לא הצטמצם לגוף ולעצמיות משלו. הוא קשור, נמשך ומשפיע מהמקום של האינסוף שבתוכי.
שנה ועשרה חודשים לאחר הלידה
אדמה אהובה
רחוקה את וקרובה.
את אי שם בעולמות עליונים וקולך מגיע אליי מבפנים.
לעתים אני שומעת אותך כבת קול, פעמים כרוח נושבת עוטפת.
אני עכשיו, בחודש השישי להריוני, עולה בי מחשבה: האם את שוב בתוכי?
אני מסיטה את המחשבה, יודעת שלא אדע. יודעת שחשוב שאפנה כחדש.
האמת, אני כותבת כי אני רוצה להיפרד, אך לא באמת רוצה ולא יכולה.
מרגישה שצריכה לפנות מקום לעובר החדש שמתהווה בי.
מקום שנקי מהמופלאות שבך ומהחששות שבי.
יש בי גוש בחזה, כמו כדור. יש שם כאב, יש שם געגוע. עולה בי הרגע הקצר שבו חיבקתי אותך, אספתי אל תוכי בפעם הראשונה והאחרונה את אדמה, גוש קטן ומתוק. הייתי רוצה שהרגע הזה יימשך לנצח.
וברגע הזה שהיה, לא ידעתי עד כמה תימשכי אל תוך חיי ותחברי אותי לנצח.
* ליקוטים מתוך החוברת 'אדמה'. את החוברת המלאה ניתן להוריד באתר כלים שלובים – מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
פורסם בפנימה