"נר ה' נשמת אדם". הנשמה משולה לנר, ונשים נצטוו בהדלקת הנר. מהו החוט המחבר בין נר השבת ובין הנר כמשל לנשמה, ומדוע הדלקת הנר היא נחלתן של הנשים?
נשים זכו במצוות הדלקת הנר, המצווה המציינת את המעבר מששת ימי המעשה ליום שבת קודש, המצווה היוצרת את המפנה מעולם החולין והארעי לעולם של קדושה הנושא טעם של נצח – "מעין עולם הבא". ולא זו אף זו, בקיום המצווה מתחברת האישה לשרשרת הנשים מכל הדורות עד שרה אמנו, כפי שמתאר המדרש: "נר היה דלוק באוהלה של שרה מערב שבת לערב שבת".
זאת ועוד, על פי מדרש נוסף, מצוות הנר נמסרה כבר לחווה – אם כל חי. בזכות הדלקת הנר ניתנה לחווה ההזדמנות להחזיר לשורשה נשמה שחטאה ונפגמה. ובלשון המדרש: "הדלקת הנר מנין? היא כיבתה נרו של אדם, דכתיב 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר" (תנחומא נח).
כל כך למה? מה הסוד הטמון בהדלקת הנר? במה כוחו הגדול?
"וקראת לשבת עונג (ישעיהו נח, יג) - זו הדלקת הנר בשבת" (תנחומא שם). הדלקת הנר - משום עונג שבת. העונג הוא באור. האור המאיר הוא האור של הנשמה הבוקע מזיו פניו של אדם.
משימתה של האישה, שהיא גם כוחה, היא להתבונן באור. ראיית אור הנר היא בחירה בראייה באופן מסוים מאוד, ראייה הדומה לראייתו של בורא עולם: "וירא אלוקים את האור כי טוב". הפועל "ראה" מופיע לראשונה ביחס לאור, שהוא הטוב. זה הבסיס לכל הראיות שתבואנה בהמשך.
כל נר ונר שנדלק בערב שבת קודש בעצם אומר: "התבונני בי. אני ראי לנשמתך, לנשמת אישך אהובך, לנשמות ילדייך. השכילי לראות את הטוב המאיר בכל נשמה ונשמה. אל תיתפסי לטפל, אל תיתני למאורעות היומיום הרגעיים לבלבל אותך. הסבי את מבטך פנימה לאור הזורח". ההתבוננות באור היא התבוננות בטוב המוחלט, "נר ה' נשמת אדם".
נשמה המאירה בכולנו
נשוב אל רוח האלוקים שמפעפעת בתוכנו וקוראת לנו לצאת מהכבלים ששמנו לעצמנו - כעסים, מחלוקות וריבים, רגשות אשם ומילות ביקורת - כל אלה מרעילים את נשמתנו ויוצרים חיץ בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין אהובינו. במידה שנתוודע לנשמה המאירה שבתוכנו, כך נתוודע לנשמה המאירה שבאיש שלנו, בילדינו ובכל הסובבים אותנו.
אם תיתני לאור לעטוף אותך, תזכי לעונג שבת של ממש. במהרה תגלי שאור זה מקורו באינסוף, ובשל כך תכונתו הנפלאה – ככל שמתבוננים בו יותר (באור הטוב שבך, באישך או בילדייך) כך הוא גדל ומתפשט ומוסיף אהבה על אהבה, שמחה על שמחה, חיבור על חיבור. הוא השיבה לפנימיות שלנו, לאור נשמתנו. אור זה חוצה את גבולות הגוף, עוקף את הכבלים של מציאותנו החומרית ויוצר מגע של נשמה בנשמה - אחדות.
כך תובן גם סיבת הדלקת הנר לזכרו של נפטר.
בעניין זה כותב סבי, הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו: "הדלקת הנר לאחר המת, ראשית כוונתה לסמל כי אורו (נרו) של הנפטר לא כובה וכי הנשמה המשולה לאור, לנר – נר ה' נשמת אדם – תמשיך להאיר לעד". ועוד הוא כותב: "וכי נתאמץ למלא חלל זה, ושוב נלבה להבה חדשה, כדי להעמיד חיים חדשים במקום אלו שנבלו... ובגלל זה נשים מדליקות נרות בערב שבת".
מוסיפים אור
החטא של אדם וחווה יצר פירוד, ואילו ההסתכלות באור ובטוב מקרבת ומחברת. העת היא עת של בין השמשות, עת מעבר. באיזו דרך נבחר? מצוות הנר מזכירה לנו: עצרי והתבונני בכל החסד ובכל הטוב שהקב"ה ממלא אותך. אדם הראשון גילה את סוד התשובה בעת כניסת השבת והכריז: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". עת הודיה על כל הטוב שהקב"ה גומל איתך, ועל כל הכוחות הנפלאים שהקב"ה מעניק לך במתנה בכל רגע ורגע.
זו היא הדרך חזרה אל שורש נשמתנו.
נר שבת דלוק מערב שבת לערב שבת, הכיצד? בידייך הדבר. שאי עינייך אל הטוב המאיר, התמקדי בו, התמלאי ברגש הכרת הטוב, הביעי במילותייך את התודה לריבונו של עולם, ותזכי לראות את המשכת האור הזה לכל ימות השבוע - "וכשבאה שבת שנייה ניתוסף אור על אור" (שם משמואל)
הדברים נכתבו לעילוי נשמת אבי, שלימד אותי את מתיקות אור התורה ושראה את אור ה' בכל איש ובכל עת.
פורסם ב''פנימה''