לפני חודשיים התחילו לצאת לקטנה שלי שיניים. אחרי ג'לים מתוקים, כדורים הומיאופתיים, שמנים ועיסויים וכמעט שבוע בלי שינה - נואשתי.
פתאום נזכרתי בשרשרת אבני הענבר. שרשרת משרף זהוב שעונדים לתינוקות באירופה ובמזרח כדי לחזק את המערכת החיסונית ולהקל על כאבי צמיחת השיניים באמצעות חומר אנטי דלקתי ומרגיע המופרש מהשרף.
פניתי לאבא גוגל, והוא מצא לי מיד רשימת חנויות שבהן נמכרות המחרוזות המקוריות. אחרי יומיים כבר ענדה בתי את השרשרת.
אם הייתי עורכת סטטיסטיקה מדויקת, הייתי יכולה לפלח את האנשים שפגשתי בחודשיים האחרונים באופן מדויק להחריד. כל שיחות השביל והמעלית בזמן האחרון נפתחו בתמיהה על השרשרת הפעוטה. חובשי כיפה מיד תהו אם השרשרת כשרה ואין בה שמץ אמונה טפלה חלילה. נטולי כיפה הגיבו בהרמת גבה, או נזכרו שראו אותה בטיוליהם בעולם.
אני נמנעת מקטלוגים, אבל השרשרת הזאת קטלגה פלאים. אם זכתה בתי להיות בידי, קיבל השואל תשובה בהתאמה אישית. בעלי היקר לעומת זאת פטר את כולם באותה תשובה מחויכת. "זו שרשרת עבודה זרה", ענה בפאות מסולסלות.
חופש יהודי
המושג הזה, עבודה זרה, הפך להיות חרב פיפיות בידינו. כל תחום שאינו עולה בקנה אחד עם סוג הכיפה שלראשנו מקבל מיד תגית "עבודה זרה", שגורמת לכל מי שבסביבה להתנער ולהתרחק - ולהשאיר מאחור הרבה מתנות ששלח הקב"ה בקליפה זו או אחרת. הרבה קורבנות שנועדו לקָרב.
ואני רק שואלת את עצמי: למה תרבות המערב לא קיבלה את כתר הכבוד ואת תגית העבודה הזרה? למה ערכים זרים לנו כיהודים - ערכי תרבות המערב - מחלחלים בנעימות, בנוחות ובהתמכרות משותפת חוצת גבולות ומגזרים, ומאחדים את כל עמך ישראל בקודש הקודשים? מדוע הפייסבוק, הריאליטי, האדרת הממון וההצלחה - כולם כזוהר הרקיע מזהירים, תמימים ומקובלים עלינו בלי שאלה?
שמות החודשים העבריים שאנחנו כל כך אוהבים להקפיד עליהם נלקחו מתרבויות שבטיות קדומות. תמוז במקורו היה שמו של אחד משנים עשר חודשי השנה בלוח המסופוטמי, על שם האל תמוז, שבמיתולוגיה המסופוטמית היה אל הפריון. לא עלינו.
בקריאת אגדות שלמה המלך, החכם מכל אדם, אני לומדת שיושרו הפנימי ונאמנותו האמיתית לקב"ה הם שאפשרו לו ללמוד וללמד, לשמוע ולקבל חוכמות זרות שונות ומשונות, "חכמה בגויים תאמין - אמונה בגויים אל תאמין".
אולם ההפרדה בין חוכמה לאמונה הולכת ומיטשטשת עם צלילתנו לתרבות ששוטפת אותנו יומיום, לטוב ולמוטב. תרבות המערב הפכה להיות כה קרובה ומוכרת, ומה שנותר לנו ללחום בו - כיהודים מתבוללי תרבות - הוא מה שנראה זר לאישיות המצומצמת והמבוהלת שלנו. ואין בין זה ובין עבודה זרה אלא דמיונות רבים.
היהדות היא עמוקה מני ים, מגוונת ומכילה ניגודים, ואין לנו יכולת לצמצם או לנכס אותה לכיפה זו או אחרת.
אולי זו בקשה אישית, מאוד לא מחקרית ונטולת הסכמות - אבל היא קרובה מתמיד לקב"ה. הבקשה היא להניח את חרב הפיפיות - חשדנות, ציניות, דעה מקובעת - ולהתבונן במה שמגיע אלינו בלי התגיות המקובלות, למצוא את הפנינים, והאבנים היקרות כל כך ולתת לבת שלי לענוד בשקט את מחרוזת חייה - לחיזוק המערכת החיסונית.
כשיגדלו שיניה אניח לה לבחור, להתמודד, ללעוס ולעכל בעצמה את עולמו היפה של הקדוש ברוך הוא.
קרובה ולא זרה לעצמה, זו העבודה. לחפש את החופש היהודי - עבודת החיים.
פורסם בפנימה