לפעמים חברות שלי ואני משחקות משחק שנקרא "איך שרדתי את השואה". במשחק הזה כל אחת מספרת האם ואיך היא הייתה עוברת את המלחמה.
חברה אחת, בהירה ותכולת עיניים, הייתה שורדת בזכות המראה הארי שלה. חברה אחרת, הסתדרותניקית רצינית, הייתה מתקיימת בעזרת הברחת מזון ותרופות. חברה שובת לב הייתה מוחבאת על ידי אנשים טובים, חברה שאוכלת כל שעתיים כנראה לא הייתה שורדת אפילו את הגטו, וחברה לוחמת צדק - ספק אם הייתה מגיעה בכלל לגטו.
זה משחק אכזרי, אני יודעת, אבל מעורר מחשבה. מה היה קורה אם הנורא מכול היה קורה? עד לפני שבועיים הייתי בטוחה שהייתי בורחת ליערות ונעשית פרטיזנית. אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה.
לפני שבועיים ליוויתי וחוויתי בפעם הראשונה מסע לארץ פולין. אני כותבת "ארץ פולין", כי פולין איננה רק אדמה אחרת, אלא בכל מובן היא ארץ אחרת ועולם אחר. את המסע הדריך אבי רט, ואבא שלי ואני הוספנו את הפן המוזיקלי.
בימים כתיקונם, אם מזכירים לידי את המילה "שואה" אחרי רדת החשכה אני נתקפת חרדות ומפחדת מסיוטים בלילה. "יש לי אלרגיה לשואה", הלנתי בפני אחותי. "כן", היא ענתה לי, "זו בעיה ידועה במשפחה שלנו. יש לנו אפילו כמה שמתו מזה". אחותי זו, הייתה שורדת כנראה בעזרת הציניות.
בליל הטיסה השתרך בשדה התעופה תור ארוך לפני הבידוק הביטחוני. כשהגיע תורנו הצביעה המאבטחת והורתה: "שמאלה!". "אוי ואבוי", לחשתי לחברה טובה שטסה איתי, "אני מקווה שזה הכיוון של החיים".
בשביל לתאר את המסע כולו דרוש יותר מטור אחד. אבל במשפט הזה טמונה החוויה הפרטית שלי. עד כה, השואה נתפסה בעיניי כמוות נורא של שישה מיליון יהודים שהיו בשבילי קולקטיב אחד. כפי שכתבתי לפני כמה גיליונות, הקשר האישי שלי לשואה התגלה לי רק השנה, כאשר אחרי כשבעים שנה של חוסר ידיעה גיליתי את מקום המוות ותאריך הפטירה של סביי וסבתותיי. כשאחותי ראתה את תכנית המסע היא אמרה לאבא שלי: "אבא, אתה עומד לשבור שיא! אתה תהיה הראשון מהמשפחה שלך שהיה יותר משעתיים בטרבלינקה!".
ציניות קשה ואמת קשה עוד יותר. הם באמת לא היו שם יותר משעתיים. אף יהודי לא היה בטרבלינקה יותר משעתיים. טרבלינקה הייתה בית חרושת אכזרי ויעיל לייצור מוות המוני בדרך השקטה, הנקייה והמהירה ביותר.
הגרמנים בחרו בכוונה במקום פסטורלי כדי ליצור אשליה של מחנה נופש, והכול תוכנן בקפידה ובהיגיון קר ומצמרר. היום הפסטורליה הזאת זועקת אל מול האדמה זרועת האבנים.
עמדנו שם, ליד האבן שמסמלת את העיירה של סבא של אבא שלי, וניגנו כמה ניגונים שנשתמרו. מי יבכה וישיר את הניגונים שהלכו עם כל הקהילה שנספתה שם? וזו רק קהילה אחת.
במהלך המסע הזה הבנתי שהשואה היא אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחת, ואולי אחת כמוני, קצת מוזיקאית כזאת, קצת רחפנית, שרגילה שהחיים מפנקים והאנשים אוהבים, ופתאום היא נמצאת בתחתית. מה הייתי עושה בתחתית הזאת?
כשהיינו במיידאנק שמעתי את קול האנשים והנשים זועקים אליי מן הקירות. לא יכולתי להישען או לעמוד שם יותר מדי. כשהגענו לצריפים חשבתי בלבי שלא הייתי שורדת את כל הימים האלה והמראות והקולות בלי אופק, בלי תקווה. "זה נורא", לחשתי לחברתי, "אני פה למשך שעתיים בלבד והאוטובוס מחכה לי בקצה – ובכל זאת איני יכולה להיות פה עוד דקה".
אך לצד המוות הנורא הזה נתגלו גם חיים, הישיבה בלובלין לדוגמה. בניין גדול ומרשים שעליו חקוק הפסוק "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם". ועל אף שהבניין משמש כיום כבית מלון, אינך יכולה שלא לחוש את העוצמות של הרצון לעבודת השם הטוטלית ששוררות בו עד היום.
והתמונות על הקיר מיום חנוכת הישיבה בנות פחות ממאה שנה - מספרות סיפור של חיים, שעד היום דימיתיו בשחור ולבן וכעת הוא נגלה לי בצבעים.
מוות וחיים, חיים ומוות, הלכו איתי יד ביד במסע הזה.
וביום שישי, לקראת קץ המסע, היינו באושוויץ-בירקנאו. המקום שבו נספו יותר ממיליון יהודים וביניהם אחותו של סבי ואביו.
הלכתי שם על האדמה, וחשבתי על רגעיה האחרונים של דודה רבה שלי:
אולי רק גרגיר אחד נותר ממך,
עליו אני פוסעת עכשיו ברגל של יהודייה
שאינה יודעת מה היא גולה.
אולי את אותו העץ שאני רואה כעת
שאלת בעירום, בדממה: "ומה יישאר אחריי?"
ונשארתי אני, הגרגיר האחד,
הגרגיר הזוכר
ונשבע
לספר.
לא עם זיכרון המוות חזרתי משם, אלא עם זיכרון החיים. השטניות האינסופית והבלתי נתפסת של הגרמנים הארורים כמעט השכיחה ממני את האנשים, ולכל אחד ואחד ועוד אחד, שישה מיליון אחדים, אני רוצה לומר: בחיי - דמייך.
פורסם ב''פנימה''