בהתחלה חשבתי שאני הולכת לעבור תהליך כדי לצאת מהבוץ הכלכלי. חשבתי שאני הולכת ללמוד איך להתנהל עם כסף, שעד היום היה אצלי בגדר מילה גסה כמעט.
אחר כך הבנתי שהנתיב אל הרווחה הכלכלית חייב לעבור דרך הלב שלי. דרך מעיינות שנזנחו וכמעט יבשו מתחת למעטה מטלות היומיום הרבות. חזרתי לידיעה קדומה, שפעם חייתי על פיה, שכדי למשוך אליי שפע (שמחה, חיות וכן - גם כסף), צריך לפתוח את הערוץ הנכון. ומהו הערוץ הנכון? מה שקרוב ללבי.
לא צריך ללכת רחוק, צריך ללכת קרוב. להשתמש במתנות שיש בי ושאפילו מחובתי להשתמש בהן, כי לכך נוצרתי. רק לא לחסום, לא לסגור. לפתוח. התנערי מעפר, קומי. לבשי בגדי תפארתך ותעשי חגיגה גדולה מעניין הפרנסה. תלכי עם הלב שלך, בתוך החיים, וחי החיים יחזיר לך באותה מטבע, תרתי משמע. תפתחי את הלב וגם הוא יפתח את אוצרותיו.
הבנה עמוקה, אבל זה עוד לא הכול.
כי איך אפשר לחזור להניע גלגלים שכבר כמעט העלו חלודה? ולעומת גלגלי הלב החורקים, נעה לה בשצף קצף בוכנת היומיום, חזקה ותובענית. עולה ויורדת, לוחצת, סוחטת, קוצצת ומטגנת, מעבירה למייבש, מקפלת ומתפעלת מציורים ומבחנים מוצלחים, יותר או פחות.
אני כל כך תפוסה בתפקוד הפיזי, במענה הרגשי לכל אחד מילדיי ובתמיכה בהם בהתמודדות שלהם מול העולם. ובתוך כל זה – איך לא שמתי לב? לא שמתי לב שיצרתי מציאות שהבית לא יכול בלעדיי. גם במקומות שבהם כדאי שיוכלו בלעדיי, לא יכולים בלעדיי.
ועכשיו, בתוך התהליך שאני עוברת, כשאני נדרשת לעצמאות, אני מגלה את התלות ההדדית שיצרתי. גם אני וגם הילדים לוקים בחוסר עצמאות שאני יצרתי במו ידיי, מפני שתמיד היה לי נוח יותר לעשות את הדברים בשבילם. החיים רצים על סרט נע, ואני במילא פה, במילא עושה, אז למה לייגע אותם במקומות שקשה להם?
ריכוזיות יתר קוראים לזה, לא?
פתאום כל חלקי הפאזל מתחברים לי. בוכנת החיים השתלטה עליי, עד שהפכתי בעצמי להיות בוכנה שתלטנית, והכול מתוך עודף אמפתיה לילדים. אז ברור שהמיית הלב תיאלם תחת רעש מנועי הבוכנה. איך אפשר לשמוע לחישה עדינה של הלב ככה?
וואו. יכולתי להעביר את כל החיים בעיוורון הזה? בהתנהלות הזאת אני גם מחלישה את ילדיי, וגם חונקת את עולמי הפנימי.
למעשה, לצאת לעבוד מחוץ לבית ושהם ייאלצו להתמודד בעצמם, זה לעשות להם טובה ענקית. זה להציל אותם מרפיון ידיים. בתהליך הזה כל המשפחה נדרשת להיעמד על הרגליים, וזה כבר ממש לא רק עניין כלכלי. זה בנפשנו, ולנפשנו.
מזל טוב. אפשר לעשות "לחיים". נפל לי האסימון, ועכשיו אני מבינה למה שירה, המאמנת האישית שלי, מתעקשת כל כך על עבודה פשוטה, שנראתה לי כמו החושך הכי גדול. זו הדרך להתחיל להניע את הגלגלים הנכונים. קודם כול להשיב את גלגלי הבית אל הפסים הבריאים, ולהעלות את המשפחה כולה על המסלול של אחריות אישית. להתאמן ב"חדר כושר", שיכול להיות כל עבודה – מוקד טלפוני, חנות, לא משנה מה – העיקר להשתפשף כולנו במרחב הזה של שחרור מהתלות. קולו של הלב כבר יעלה וימצא את אפיק הביטוי שלו כתוצאה מזה.
פורסם בפנימה