"אין לי מה לכתוב", התלוננתי בפני חברתי הטובה בשיחת טלפון. "אני ריקה מתוכן, ריקה מאמירה, ריקה ממחשבה".
שקט התקבל מהצד השני.
"הלו, את שם?" שאלתי אל עבר סלילי האוויר שמחברים בינינו.
"כן, איתך לגמרי", היא ענתה לי חולמנית משהו.
"תגידי, את רואה סרט או שקועה באיזה ספר?" שאלתי, מנסה לדמיין בתמונה את תחושת חוסר ההקשבה.
"אני? מה פתאום, אני לגמרי איתך".
ושוב שקט.
"טוב, אז את לא נשמעת לגמרי איתי", אמרתי את תחושתי בסופו של דבר.
"אני פשוט חושבת על מה שאמרת, שאת כזאת ריקה, ומנסה לשמוע מה את אומרת כשאת ריקה".
"מה זה מה אני אומרת כשאני ריקה? אני לא אומרת כלום, אין לי מה להגיד, אני ריק חסר מילים ותובנות, ריק שאין בו דבר", עניתי בקול עצבני.
השקט התארך לו, ואני עשיתי מעין כחכוח בגרון כדי שאיזה צליל יישמע בינינו. היא לא ענתה ולא הגיבה.
אז אני המשכתי לשתוק, ולרגע התבוננתי לתוך הטלפון כדי לראות איך היא נשמעת כשהיא שותקת.
"וזה מפחיד אותך?" היא הפתיעה אותי ברצינותה.
זה כבר היה יותר מדי בשבילי. רק רציתי לשתף, לא רציתי לעבור עכשיו תהליך טיפולי. מפחיד-אותי-לא-מפחיד-אותי. למה תמיד אנחנו צריכים לנבור פנימה, לחטט ולבדוק מאיפה הדברים מגיעים? אי אפשר סתם לחיות? סתם שיהיה יום לא מוצלח? סתם שיהיה ריק פתאום?
נשארתי אני ועצמי עם המחשבות ועם ההתנגדות לנבור פנימה.
אצלי הכול בסדר
"מה קורה? הכול בסדר איתך?" שאל בעלי כשנכנס הביתה.
לרגע התבוננתי מסביבי, כאילו מחפשת את זה שעכשיו העמיד אותי על כיסא המטופלים. "כן, מצוין", עטיתי על פניי חיוך רחב. "למה אתה שואל?".
הוא עצר רגע מענייניו והרים אליי מבט חשדני. "הכול באמת בסדר?" שאל בהתאמה איטית ובוחנת.
"כן, הכול ממש טוב". עניתי שוב, הפעם בטון משכנע מאוד ובחיוך פחות רחב.
הוא רצה לומר לי משהו, ראיתי את זה על פניו, אבל אז הטלפון צלצל והוא רק הגניב מבט נוסף לעברי, אני שוב חייכתי חיוך משכנע והוא יצא.
עמדתי מול המראה, מביטה בבבואתי המשתקפת. הכול היה שם, בדיוק כמו אתמול. כל איברי הפנים עמדו במקומם. האף, הפה, העיניים, עצמות הלחיים, הסנטר, השיניים. לא השתנה שם כלום. אבל בכל זאת נראיתי אחרת. בעלי צודק, חשבתי לעצמי. הכול בסדר איתי?
אפשר לחשוב מה כבר קרה היום. אז אין לך מה לכתוב אז אל תכתבי. אין לך מה להגיד - אל תגידי. ואולי אני באמת מפחדת?
השאלה נשארה דוממת מול המראה. עזבתי אותה שם והלכתי.
להיפגש עם עצמי
בניגוד אליי שהלכתי להכין צהריים, לתלות עוד מכונה, לשטוף מהר את כל מה שלא סודר מארוחת הבוקר, לקבל במאור פנים את הבנים, לבדוק עם הגדולה שיש לה איך לחזור ולזכור לשאול אותה על המבחן באנגלית, לרוץ לגן להוציא את הקטנות, לתת לזו לאכול ולזו את האוכל הרוחני, לא לשכוח להוריד מהחבל לפני ששוקעת השמש - היא לא הלכה, היא נשארה שם בתוך המראה עם השאלה וכל אברי הפנים. היא התיישבה לה על הכיסא בתוך המראה והחלה לנבור פנימה. לחפש ממה היא פוחדת, לבדוק למה כשלרגע ריק אז היא נבהלת. לנסות להבין איפה זה פוגש אותה ומה זה אומר לה בפנים.
בערב, אחרי שהבית היה מסודר וכולם כבר היו במיטות, נפגשנו שוב היא ואני.
התבוננתי בה במבט בוחן. מה השתנה? שאלתי, והיא חייכה חיוך רחב. הכול בסדר איתך? שאלתי שוב, והיא חייכה חיוך מאיר וקצת פחות רחב. צחקתי.
"הכול בסדר?" הציץ ראשו של בעלי לתוך עולמי המשתקף.
"מעולה!" עניתי לו בחיוך טוב ושלם.
הוא התבונן בי רגע ואמר "את מאוד יפה", ונעלם מהמראה.
כל הכבוד לך שותפה, קרצתי לה ולקחתי אותה איתי לישון. בכל זאת, היא עבדה קשה היום.
פורסם בפנימה