ציידות הבטנים
ציידות הבטנים צילום: שאטרסטוק

עוד פס כחול. ועוד אחד. הכי כיף זה למחוק משימות מהפתק המרוט שתלוי על המקרר. נשארו לי חמש משימות מתוך שבע. מנחם.

הלאה, שלוש עוגות ליולדות. העונה נחתה פה במיטבה. התחיל גל הלידות, ואני מתגייסת לטובתו בשמחה. מופתעת בכל פעם כשאני שומעת שעוד מישהי צריכה ללדת. אני לא מהמעודכנות, ורגילה לתגובות החוזרות: "מה, את לא רואה עליה? איפה את חיה?". אני חיה כאן, בדיוק פה. בתוך ד' אמות ביתי ועוד קצת מסביב, הרחק מהבטן של אחרות.

*

נעמדת מול הארון, מרפרפת בעיניים על כל הבגדים שסתם מונחים שם, ומי יודע מתי אלבש אותם שוב. בוחרת חולצה, החצאית הקבועה, מציצה במראה. בוחנת את הדמות שמולי, את השאלות בעיניה. מי ילחש לה היום בחיוך ממתיק סוד "מזלטוב", ומי יעז להתקרב עוד צעד וחצי ולשאול באיזה שלב, כלומר באיזה שבוע אם אפשר לשאול. ומה היא תענה, ובאיזו צורה היא תתחמק היום. יש לה אתגר, לזו שמולי. יומיומי ושברירי.

כמה היה נוח כשעוד יכולתי להסתתר מאחורי התירוץ שזו "בטן אחרי לידה". עכשיו הקטנצ'יק בן שנה וחצי. כבר פג התוקף להסבר.

יש תקופות שהדלקת שלי יושבת בשקט, שלובת ידיים, ויש פעמים שהיא מתפרצת, צוחקת ותופחת, מכפילה את הבטן ומחכה לשמוע את התגובות.

יש חברות ויש חברות, ויש כאלה שהן בכלל לא חברות, וכולן מרגישות בנוח לגשש מה המצב. תוהה לעצמי מה הן חושבות, כי היריון בדרך כלל זה דבר מתפתח, ובחודש השביעי הוא שונה מאשר ברביעי, אבל אני אצלן כנראה בחזקת היריון תמידי, כבר שנה בהיריון. לא מסבירה, לא פותחת ולא מספרת. לא מתחשק לי לשתף את כולן בנבכי הבטן שלי, סודותיה ודלקותיה. הן, מצדן, לעולם לא ישאלו ישירות. שולחות אליי רק דיבורים מעורפלים מסביב, חלקי שאלות מרמזות וקריצות שאמורות להמתיק סוד שלא קיים.

לא מזמן רעות, גיסתי הצעירה, קפצה אליי. היא הייתה נראית גדושה עד גדותיה. "נמאס לי ממבטי הבילוש האלה", סיננה בין הביסים המנחמים שפרסתי לה, "שיעזבו את הבטן שלי בשקט. אחר כך כל המשפטים של 'אם תרדי עוד קצת, יהיה לך יותר קל להתחתן'...".

ציידות הבטנים. חלקן נשמות באמת טובות, וחלקן נשמות טובות בעיני עצמן בלבד. כך או כך, מתוך כוונה טהורה, סקרנות מרוכזת או תחושת שותפות, עיניים רבות נישאות אלי בטן, מסיקות מסקנות, שופטות בדין ונותנות עצות זהב בחינם.

*

הבופה הריחני בכניסה לאולם ממגנט אליו קבוצות קבוצות שנהנות לקשקש ולנשנש בנשימה אחת.

רגע לפני שאנחנו נכנסים אני מסדרת שוב את השמלה. בחרתי לבת המצווה הזאת שמלה שתטשטש קצת, בתקווה שיעבור חלק. דודה עליזה ואני זה סיפור אהבה, אין סיכוי שהייתי מפספסת את האירוע שלה, גם במחיר שאלות חסרות טקט.

דודה עליזה, בכובע עליז ושמלה נוצצת, מתרגשת לקראתי כאילו הייתי האורחת היחידה שלה. ההתרגשות כוללת חיבוק עז ושלוש נשיקות, כמיטב מסורת עליזה. ומיד היא מושכת ומדביקה אותי לקבוצת הבופה הראשונה שנקרית בדרכה, ומדלגת משם לכניסה לקבל אורחים נוספים.

מה שלומך, וסבב חיבוקים ונשיקות. דודה מרים שעומדת לידי נועצת את המזלג בקבבון שבצלוחית, ולוחשת לי באוזן: "מזל טוב יקירתי". "באמת מזל טוב", אני מחייכת בלחש בחזרה, "גם לדודה עליזה, גם לך. איזה אירוע מרגש".

הערב עובר בשיחות נעימות, מצטרפת למעגל אחד של לצאת ידי חובה, ונדהמת מזה שפעם גם אני הייתי בגיל הזה, ורקדתי עם פונפוני מעודדות ונעליים ורודות בתחרות מי קופצת הכי גבוה. רק שפעם בנות בכיתה ו' נראו כמו ילדות, והיום הן נראות בנות שש עשרה לפחות.

באיזשהו שלב אני נעמדת מחוץ למעגלי הפונפונים ודהירות הסוס קדימה ואחורה ולצדדים, סתם ככה בשביל לראות איך נראים ריקודים היום. יש לי ילדה בגיל הזה, אבל טרם יצא לי לראות מקרוב איך זה נראה במסה מקפצת.

"חמודות, נכון?" דודה כרמלה נעמדת לידי שלובת ידיים, והסנטר שלה עולה ויורד לפי דהירות הסוסים ימינה אחורה ולצ‑ד‑דים. באמת חמודות, אני נענית. דודה כרמלה מביטה בי ובהן, ובסוף קוטעת את השתיקה המאולצת שלה. "אני לא רוצה להתערב או משהו, אבל אם מעניין אותך, שמעתי על דיאטה מדהימה. גיסתי ניסתה אותה לא מזמן, והתוצאות - פלאים. זו לא אותה אישה".

"איזו דיאטה?" אני מעמידה פני מתעניינת, לא ממש מתאים לי לפרט על דלקת וכרונית וסיבוך ותפיחה. נשאיר את זה כעלייה במשקל וזהו. "דיאטה מדהימה. שותים תה בבוקר, תה בצהריים ותה בערב. בין לבין מותר לאכול חופן פטרוזיליה או נבטים מונבטים בקליפתם". אני מהנהנת בהתפעלות ונושאת בלבי תפילה שקטה שגיסתה תישאר בחיים.

בשלב הארוחה אני לא מתרגשת. אין לי נקיפות מצפון, אני לא באמת שמנה. אוכלת במידה, מוותרת בשמחה על הקינוח באמת כי שבעתי, בלי מאבקים ורגשות קורבניים. מי שירצה יסתכל לי בצלחת, מי שירצה יבחן את בטני התופחת. עם הזמן אני לומדת לא להרגיש ולא להתרגש.

הן כאלה, ציידות הבטנים. פולשות דרך הבטן, מחפשות וחושפות ואוספות מידע. היריון? התחטבה? עלייה במשקל? היא רזתה? הציידות, כמו ציידות, הן מומחיות. הן לעולם לא ייראו מחפשות. אלו רק מבטים קצרצרים, אלגנטיים, שמשתלבים טוב בשיחה. והן חוזרות מהר לעיניים, רוגשות במידע שאספו.

פעם כעסתי עליהן, אחר כך נעשיתי אדישה אליהן, והיום אני מרחמת. אבל ההיכרות הארוכה שלי איתן הביאה אותי להיות רגישה לבטנים הניצודים, מקלט לסיפורים.

*

"אפשר לקפוץ להלוות עגבנייה?" חמודה שולי הזאת. לפני שהיא קופצת היא חייבת להתקשר לשאול. הנה היא עכשיו, נשענת על משקוף הכניסה שלי, מעבירה את העגבנייה מיד ליד. מדברת על משהו סתמי, ונראה שמשהו אחר מבקש להתפרץ ממנה החוצה. כשאני קצת פותחת לו את הדלת הוא גולש ומבעבע מאליו: היא חולמת להביא עוד ילד לעולם אבל בעלה לא מוכן לשמוע על זה.

"הוא לא רוצה שנהיה משפחה מרובת ילדים כמו דוסים. מה אכפת לי דוסים?" הקול שלה מבוקע ושרוט, "אני רוצה עוד פעם ללדת. את הגודל הזעיר הזה, את המשי הרך הזה, ידיים קטנות, את המתיקות של גיל שנתיים. הוא אף פעם לא יבין מה זה היריון".

מליל טבילה לליל טבילה בור הדמעות שלה מאיים לשטוף ולהציף. "נשבעתי שאני לא משתפת. אף אחד לא צריך לדעת מה קורה בינינו, אבל אני נחנקת", שולי מנגבת את העין, מעלימה סימנים. "את מבטיחה לי שאת לא מגלה לאף אחד, כן?". אני נותנת לה את מילתי, ואיתה יודעת איך הזמן שנמתח יאסוף עוד ציידות שממתינות להתבשר בשמחות.

*

"ארוך התור היום, הא?" נעמי נעמדת מאחוריי, נשענת על העגלה העמוסה. באמת התור ארוך היום, אני מסכימה איתה. ארוך עד שאנחנו, וממתינים שכמותנו, עומדים בין טורי המדפים. מוצרים ממותגים, אריזות מעוצבות וחבילות חיסכון קורצים ליד הכתף - את כבר עומדת כאן, גברת רוכשת, מה, לא תיקחי אותי?

נעמי בוהה במדף הרטבים שלשמאלה, בוחנת את הרכיבים. "את מכירה את החברה הזאת?" היא שואלת מתוך האותיות הקטנות וטבלת הערכים, ובסוף מורידה מארז משולש לעגלה שלה. בקבוקי הרטבים עכשיו שכנים של אריזות החסה שחתמו לה את הר הקניות.

"איזה מתיש לקרוא את כל הטבלאות של כל המוצרים", נעמי נשענת על העגלה ומנפנפת בחתיכת נייר שמצאה בתיק. "אני ממש מקפידה מה נכנס אליי הביתה, עם הדיאטה המיוחדת, את יודעת". בטח שאני יודעת. כולן בשכונה יודעות על הדיאטה המדוברת של נעמי.

"את יודעת מה", אומרת נעמי ברגע של גילוי לב, "אני מתחרטת שסיפרתי על הדיאטה הזאת. אני מרגישה את העיניים של כולן, בודקות - זה עובד או לא? היא נשברת או לא? חשבתי שזה ייתן לי מוטיבציה, ואני אהיה יותר מחויבת אם כולם ידעו, אבל תאמיני לי, לא דמיינתי שאהפוך למוצג מוזיאוני. נשים מרגישות בנוח לעצור אותי ברחוב ולתת לי ציון - 'ירדת יפה', או 'זה עדיין לא משפיע' - כאילו ביקשתי מהן חוות דעת. שיהיו בריאות, טקט קוראים לזה, טקט".

חתיכת הנייר המנופנפת במרץ משיבה ממנה את המילים, מפזרת אותן לחלל הפתוח. אולי הן יגיעו אל כל העוקבות אחרי מסע הדיאטה, וגם אל המוטרדות-חצי, כי אולי בסוף נעמי תעקוף בסיבוב, חטובה ורזה?

*

כמנוסה ורגילה מגיעים אליי הסיפורים. חלקם ישירות, פנים בפנים דמעו, ואת חלקם אני רואה לבד, מהצד, ברגישות שרק מי שחווה מבין. הסיפור של אורית, מלאת המבוכה מול הבטן-של-אחרי-לידה שממאנת להיעלם, והסיפור של נירית שהסתבך להפרעות אכילה, והסיפור של דנה, שגם היא וגם בעלה חולמים לחבוק פרי בטן אבל מלך העולם עוד לא שלח את האוצר, ובינתיים הטיפולים מתפיחים לה את הבטן ומטפחים איחולים וברכות שווא.

כל אחת וסיפורה, סיבתה וחלומותיה. סיפורים סיפורים שנקשרים ונכרכים סביב בטן הומה, מוקפת עיניים.

*

רוחות התחילו לנשוב. רוחות קיץ וזרעי מלחמה. טפטופי שמועות. במכולת כולם מתעכבים על כותרות העיתונים בכניסה, ליד מדפי הלחם. "מתי יהיה חופש גדול אחד נורמלי?" נאנחת גברת בן שלוש, "כבר כמה שנים שהחופש ככה, הנכדים לא באים".

הראשים באולם צפופים, ממוגנטים לרבנית שעומדת על הבמה ומילותיה מפוגגות משהו מהעננה האפורה. לאט לאט נשים קמות, עד שמישהי חדורת רצון טוב מבקשת רשות להוסיף משהו במיקרופון.

"החלטה טובה", היא מציעה, "כל אחת יוצאת מפה עם החלטה טובה, משהו קטן שהיא מקבלת על עצמה לזכות את כל עם ישראל. כיסוי ראש בשבת, שעה ביום להיזהר בשמירת הלשון, כיבוד הורים - וביחד נכריע את הכף של עם ישראל לטובה".

נשים מסביבה מהנהנות בהסכמה. גם אני מצטרפת להנהונים. למה לא? כל מעשה קטן משפיע ברובד בלתי נראה על כל מה שקורה כאן, בתוך הגבולות ומחוצה להן.

יש לי אפילו הצעה לקבלה טובה: דברו עם נשים דרך העיניים שלהן. הן כאן, מעל הבטן.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי