מזה שנתיים אני ונעמה חולקות את אותה גדר. החלון שלי צופה אל המרפסת שלה, וכשאני צריכה סוכר והיא צריכה לימון אנחנו פשוט שואגות זו לזו דרך החלון.
ליל שבת מיד לאחר הדלקת הנרות הופך להיות הזמן המקודש של שתינו, שבו אנחנו יושבות יחד ומנערות מאיתנו את השבוע שנגמר וחולקות בטבעיות פשוטה את מסע החיים.
כמו כל כך הרבה נשים, גם נעמה רצה את מרוץ החיים. היא מנהלת גן ביד רמה, מגדלת ארבעה ילדים צפופים ונשואה מתוך בחירה ומודעות לאיש מקסים ומיוחד שחולה בטרשת נפוצה. הכול עליה, ולמרות זאת החיוך אף פעם לא מש מפניה היפות.
לאחרונה החלה ללמוד עיסוי. אחרי שנים של התמסרות ונתינה אין סופית הגיע תורה לתת לעצמה, לגדול, להתפתח, להפסיק להישאר בצד - ובדיוק אז הגעתי עם ההצעה להצטלם לעיתון. נעמה לא היססה לרגע.
על כוס קפה לפני המדידות היא מתארת לי עם זיק בעניים את "נעמה של פעם", זאת שאהבה להתלבש והעזה הרבה יותר. "נו, את יודעת, לפני שהגיעו הילדים וכל זה". היום היא מלכת הטריקו, ומבחינתה אין סיכוי שאצליח להזיז אותה משם.
אני מביטה בה ומחשבותיי נודדות לכל כך הרבה נשים שפגשתי וסיפרו לי את אותו סיפור, על האישה שהן היו פעם ואיך לצערן היא ננטשה לה אי שם באמצע הדרך.
השמלה הראשונה נמדדת, ונעמה מסרבת לקבל את עצמה כך. כל ההתנגדויות שלה מתעוררות, ואחריהן לאִטה מזדחלת המנוחה והקבלה. אני רואה את זה בעיניים שלה, ומחנות לחנות מרגישה איך זה מחלחל פנימה ללב.
יום צילומים מפרך במיוחד כבר מאחורינו, ונעמה קופצת להציץ בתמונות. שערה כבר לא מפוזר אלא אסוף למעלה ומדגיש את תווי פניה היפות. את רוב הבגדים שמדדנו היא קנתה, כאילו מבקשת לפתוח דף חדש. היא מתבוננת במחשב ולא מאמינה. "אמאל'ה, זאת אני?". ואני מחייכת ויודעת שמכאן כבר אין דרך חזרה.
פורסם ב''פנימה''