פעם לא היה לי גוף

״אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד, א).

תמוז הוא החודש שבו ירדה השִכחה לעולם והפכה למציאות חיינו. השכחה היא האויב של מי שמצווה על כל צעד ושעל ״למען תזכרו...״ מצווה לזכור. לזכור ולא לשכוח.

מצד שני, השכחה היא ידידתנו הטובה ביותר.

רבי נחמן מברסלב אומר שהשכחה היא טובה גדולה לאדם. שאם לא השכחה, מה היה עלינו?

לולא השכחה היה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתחיל מחדש. לא חשוב באיזה תחום.

לולא השכחה היינו כרוכים אחרי המתים שלנו, מסרבים להניח להם ולהמשיך לחיות.

לולא השכחה לא היינו מוחלים לאהובינו לעולם.

לולא השכחה, היינו מתחשבנים בלי הרף ובלי סוף עם כל הסובבים אותנו וגם עם עצמנו.

לולא השכחה היינו כולנו ערמות של טראומות ילדות מוצפות תדיר.

לולא השכחה, לא יכולנו להאמין בכל בוקר שהיום אולי...

לולא השכחה לא היה לנו בכלל כוח לקום בבוקר.

לולא השכחה היינו עמוסים בכמויות אינסופיות של מידע מטמטם לב.

לולא השכחה לא היינו מביאות לעולם עוד ילד ועוד אחד. ואז עוד אחד. כאילו לא היה. כאילו לא הבטחת לעצמך שלא עוד. שמספיק. שהפעם באמת די.

לולא השכחה לא היינו צוחקים מבדיחות. היינו פשוט מכירים וזוכרים את כולן והיה לנו משעמם פחד.

לולא השכחה לא היה לנו אומץ לקום ולעשות משהו חדש. שום דבר חדש. אף פעם.

השכחה היא טובה גדולה. היא חברה.

חשכת השכחה

אבל יש עוד סוג של שכחה. שכחה שהיא אויב. שכחה רעה. שכחה שהיא החשיכה בעצמה. שכחה שירדה לעולם בתמוז. בחטא העגל ובשבירת הלוחות הראשונים על ידי משה רבנו.

הלוחות הראשונים היו משהו על-טבעי. "והלוחות - מעשה אלוקים המה, והמכתב - מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות״. אם היינו מקבלים כזאת תורה, היא הייתה נחרתת בלבנו עמוק כל כך, שלא היינו שוכחים אותה לעולם.

אבל לא היינו ראויים לאותה תורה. השתחווינו לעגל. חיפשנו לגַשֵם את התורה לכדי משהו שאפשר לראות ולגעת בו. וברגע שגישמנו את התורה, הלוחות הפכו גשמיים וכבדים בידיו של משה רבנו והוא שבר אותם, ניפץ את האמת הטהורה והצרופה על הרצפה ופסל לנו לוחות שניים במקומם. תורה מעשה ידי אדם. בבואה מרוככת של הלוחות הראשונים.

וזו התורה שלנו. נפלאה, אבל לא חסינה מפני פגעי השכחה. לא חרותה על לוח הלב.

מאז אותו רגע קריטי בהיסטוריה של עם ישראל, אנחנו קלים לשכוח.

כמה קל לשכוח. זה הרי ממש פלא. יש בחיינו רגעים שבהם אנחנו ממש זוכרות. מחוברות. טובלות בתוך מעיין של ודאות. נחות בצל האמונה. עטופות בביטחון. ולא צריך הרבה, כדי שרגע מופלא כזה של זיכרון יחלוף ויחליף עצמו בשכחה אפתית. בבהייה חסרת פשר. בחוסר הבנה גמור ביחס ללמה של החיים. זיכרון התכלית, היום הוא כאן ומחר הוא איננו. נשכח.

מאז אותו תמוז. מאז שירדה שכחה לעולם. מאז כל השגה היא הבלחה לרגע ולא יותר. כל קרבת אלוקים היא התגלות רגעית שנפתחת ונסגרת.

התורה כאן, אבל אני קלה לשכוח אותה. לפעמים היא אופפת אותי, ולפעמים היא נעלמת לי. לפעמים היא מאירה לי, ומיד ברגע שאחרי ההארה מגיע חושך גדול. מאז צריך לחזר אחריה, לעשות לה מקום. לקרוא לה לבוא ולהישאר. להגות בה ולהגות בה ולא להרפות. לא לתת לשכחה להשתלט על מעשינו. לזכור להזכיר להיזכר. לא לשכוח את מה שכל כך קל לשכוח.

מוכרחים להמשיך לתקן

"זכרו תורת משה" - ראשי תיבות תמוז (בכתיב חסר).

"ואז בתמוז", כותב רבי נחמן מברסלב, "צריכים להמשיך זיכרון - לתקן את השכחה".

דווקא בתמוז אני מזמינה את הזיכרון לבוא. מושכת אותו, ממשיכה אותו עליי. הזיכרון הקדום ביותר מכל הזיכרונות כולם. זיכרון התורה. זיכרון הנצחיות שלה.

ובאותה נשימה עם זיכרון נצחיות התורה, אני ממשיכה עליי גם את זיכרון הנצחיות שלי. על פני השטח אני מדליקה מזגן וחווה חרדת חופש גדול מתקרב, אבל מבפנים אני מבקשת לזכור ולא לשכוח. שאני נצחית. ורוחנית. וטהורה. וראויה.

פעם לא היה לי גוף, ובסוף הדרך גם לא יהיה לי גוף. וכל עוד אני כאן, בגוף, אני נצמדת לתורה. ומתפללת בכל יום לא לשכוח אותה ואת נצחיותה ונצחיותי אף פעם. בכל יום ויום מימי חיי.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי