טעיתי וגם אטעה
טעיתי וגם אטעהצילום: שאטרסטוק

הילדים חזרו הביתה עם התעודות, ואני מרגישה צורך להכין גם לנו, האימהות, תעודה. כי מותר לנו לעצור, מותר לנו לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד כל הכבוד. אתמול התקיימה מסיבת סיום בגן של הבן שלי.

אימהות רבות זרמו פנימה, נרגשות, שמחות. חלקן עם עוגה מעשה ידיהן, חלקן עם מאפה קנוי או שתייה, תחליף אשמה תמידי של האם העובדת. אך כולן מלאות אהבה לבן שעומד להופיע על הבמה בעוד רגע קט.

הילדים חסרי הסבלנות ישבו על הכיסאות הקטנטנים בחולצות לבנות בוהקות וכתר על הראש.
"אימא, יש עכשיו דרשה ואחרי הדרשה אנחנו נשיר", הסביר הבן שלי בידענות.
"תודה, חמודי, הנה קח לך רוגלעך", ניסיתי לעקוף את השיטה, מרחמת עליו שמא הוא רעב. ואז גיליתי, בפעם העשירית, שילדים לא רעבים במסיבת הסיום שלהם. קשה להם לבלוע והם מרגישים בעיקר מחנק בגרון.

המסיבה הייתה מקסימה, בזכות ההשקעה הרבה של הגננות. כרגיל היו אימהות שבאו חמושות באלף מצלמות, בסבתא, בדודה ובתגבורת משפחתית שלמה. היו אימהות שקיטרו ואמרו שהמסיבה ארוכה מדי ויש עוד כביסות לעשות, ומנגד אימהות שהשתפכו והתעניינו בכל פרט ופרט. כך או כך, כולנו היינו שם בשביל הילדים שלנו.

לאחר ששמענו דרשה וראינו מופע מרהיב של ילדים קטנים מקפצים ברצינות תהומית כשהם מנסים לבצע את תפקידם כהלכה, ערכו לנו שולחן עם ארוחת בוקר: מטבלים וירקות, לחמניות וקפה.

התיישבנו שם כל האימהות, והדיון התחיל.
"אני חייבת לשתף אתכן במשהו", פתחה רינה, עובדת בכירה במשרד הייטק גדול. "כל השנה אני עובדת סביב השעון, תמיד עם המצפון הארור הזה. אתן יודעות, במשך חודשים הייתי חוזרת הביתה בשש-שבע בערב, מחמיצה זמן עם הקטנים שלי שגדלים, והלב מתכווץ. היום הצלחתי לצמצם, ופעמיים בשבוע אני מקבלת את פניהם של הילדים, מה שפגע בקידום שלי בעבודה. הם כעסו עליי".

הסתכלתי עליה והבנתי אותה, שוב הדילמה הקבועה והידועה.
"ומה את חושבת?!" התערבה יונית בשיחה. "אני בבית עם הילדים מבחירה. את חושבת שלי אין דילמות? שאני חפה מכל טעות?".

יונית, אישה שכולה עדינות, המשיכה: "אתן לא תאמינו אבל יש לי תעודת אדריכלית, ובחרתי לבנות את הבית שלי - וגם אני נופלת בקלישאות. השקעתי ימים ולילות בילדים, וחשבתי שהבן שלי יבחר בדרך לימוד התורה. זה מה ששידרתי לו, ועשיתי הכול כדי להוכיח לו את טוהר כוונותיי: קמתי יום יום בשש בבוקר להכין לו אוכל, כדי שיהיה לו כוח ללמוד תורה, באתי יום יום לחיידר בצהריים כדי שיקבל ארוחה חמה, ישבתי לשנן איתו יום יום חומרים שהיה עליו לחזור עליהם, הייתי שם בשבילו בלי הפסקה. והנה, אתמול חטפתי את הבומבה של החיים שלי, כשהוא הודיע לי שאינו רוצה להמשיך בישיבה אלא החליט לצאת לדרך אחרת".

"מה כל כך נורא בהחלטה שלו?" אמרה אימא אחרת. היא לא הבינה שזאת הייתה השאיפה של יונית. היא מבחינתה, ויתרה על עצמה למען הבן שלה, ולא קיבלה תמורה.

"אולי אנחנו מקריבות יותר מדי? אולי הגיע הזמן שנדע שאין אמת אבסולוטית? אולי אנחנו צריכות לשים את עצמנו קודם?" המשיכו הנשים לתהות. השאלות עלו בחלל החדר והדיון התלהט.

"תמיד כשיש התלבטות, ציירו אותה", הציעה גאולה, שעוסקת באבחון פרטני. "ציירו שתי קוביות. באחת מהן כתבו את מה שאתן רוצות לעשות, ובשנייה את מה שנכון לדעתכן לעשות".
"ואז?" הקשיתי. "תמיד עלינו לעשות את הדבר הנכון?".
"לא. מותר לנו גם לטעות".
פתאום כולן השתתקו, דבריה הדהדו באוויר.

"כן, מותר לנו וגם חובה עלינו לטעות. לפעמים מותר לנו להמשיך לישון בבוקר על חשבון הכריכים של הילדים כי אנחנו מאוד עייפות, וגם אם זו טעות - אז מה? יש טעויות נסלחות, ויש טעויות שהן מקור לצמיחה עתידית. יש טעויות שהן מחויבות המציאות, כי בלי לטעות לא נחזור לשביל הנכון של החיים".

המשפט שלה ליווה אותי במשך כל היום. יצאתי משם כשאני אוחזת בבני בידי האחת, ובידי השנייה ערמות ממתקים ומתנות, והרגשתי מנוחמת. מותר לי לטעות.

טעיתי וגם אטעה. לפעמים אנחנו עושות את הדבר הנכון, ולפעמים בורחות מהאמת. וזה בסדר כי בסוף אנחנו פשוט אוהבות אותם, וזה מה שבאמת חשוב, לא?!

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי