הבכי שפותח את מגילת איכה הוא בכי הפרידה והבדידות. לא בדידות שלפני הזיווג, כי אם הבדידות שאחריו. קריעת הזוגיות, והחזרה לנפרדות. בכי זה הוא אחד המשלים הקרובים ביותר לשבר החורבן.
בפתיחתא של מדרש רבה (איכה כט) מופיע מדרש על הפסוק "איכה ישבה בדד": "זבדי בן לוי פתח: 'אלוקים מושיב יחידים ביתה' (תהלים סח, ז) – אתה מוצא שעד שלא נגאלו ישראל ממצרים, היו יושבים בפני עצמם והשכינה בפני עצמה. כיוון שנגאלו נעשו כולם הומיניא (חטיבה) אחת. וכיוון שגלו - חזרה שכינה בפני עצמה וישראל בפני עצמן".
השפת אמת (פרשת דברים תרמ"ז) מבאר את המדרש הזה וכותב שכאב הפרידה והבדידות הוא העדות על הקשר. אלמלא הקשר ההדוק כל כך, לא היינו בוכים על הפירוד. המגילה המקבילה למגילת איכה היא מגילת שיר השירים. אנו למדים מכך שיש זמנים שבהם שרים את שירת הקשר ויש זמנים, לצערנו, שבהם בוכים את הפירוד.
נראה שבדורנו יש ריבוי של מצבי פירוד, וגם קושי גדול ביצירת זוגיות. מה הגורם למצב הנורא הזה, והאם אפשר למנוע אותו?
פנים אל פנים
בתוך הקשר הזוגי ישנם שני היבטים מרכזיים, שלכל אחד מעלות וחסרונות.
ההיבט הראשון הוא הכרח – תלות, וההיבט השני הוא בחירה – עצמאות. על בריאת האדם כתוב "בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כח). המדרש מבאר שהאדם נברא אנדרוגינוס, גבר ואישה יחד, מחוברים בצלע משותפת. הקשר היה גופני ומוכרח, ולכן יציב ובלתי ניתן לפירוד. אך הם לא באמת נפגשו. החיבור היה אחור באחור, גב לגב. כל אחד ראה אופק אחר ומשך לכיוון אחר. ה"יחד" שלהם היה בחלק הלא-אישיותי, בחלק הכמוס – בגב.
כדי ליצור חיבור אמיתי בין האיש לאישה הקדוש ברוך הוא ניסר את החיבור המוכרח, ואז נוצרה האפשרות להיפגש פנים אל פנים. חיבור זה בא מתוך בידול ועצמאות ויצר מפגש עמוק ובחירי, שנוצר מהחלק הגלוי של האישיות.
מעלת הקשר המוכרח היא הוודאות של היחד, אך חסרונו הוא שהיחד לא מבטא את רוחב האישיות וגודלה, אלא רק את חלקה הנסתר, בדיוק כשם שהולכים אחרי מישהו ורואים רק את גבו ולא את פניו. לעומתו, מעלת הקשר הבחירי, פנים בפנים, היא היכולת להתקשר ממלוא רוחב האישיות וגילויה. אולם חסרון הקשר הבחירי הוא אי הוודאות שבקשר, יכולת הפרימה של הקשר נוכחת הרבה יותר.
קשר עמוק ורב-פָּנים
כאשר אנחנו בוחרים בן זוג, אנחנו נמצאים בזירה של העצמאות - הבחירה. אך בכל בחירה יש גם רובד נוסף: רובד זה הוא בכך שאי אפשר בלי בן הזוג. חיינו לא שווים בלעדיו. הבנה זו מוסיפה לקשר ממד של הכרח, אשר נותן לו יציבות וגיוס פנימי.
בעבר הזוגיות הייתה מבוססת במידה מרובה על כורח, והחיים בלי בן או בת זוג היו בלתי אפשריים מבחינה קיומית. כורח זה יצר יציבות בקשר וגם דחף לנישואין. חסרונו היה בכך שהמפגש לא ביטא את העושר ואת המרחב של האישיות, אלא את הצרכים הקיומיים שלה. לדוגמה, האישה נבחרה לפי יכולתה לבשל או לתקן גרביים והגבר לפי יכולתו לפרנס. מצב זה גרם לעתים לסבל ולקושי מרובים.
כיום ישנה אפשרות לחיות לבד. בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית כל אחד מבני הזוג יכול להסתדר לבד, ושאלת הקיומיות וההכרח לכאורה לא קיימת. יש לכך שתי השלכות מרכזיות: האחת היא הימנעות מנישואין או דחייה שלהם, ואף קלות גדולה יותר בפירוקם, והשנייה היא רצון שהקשר הזוגי יהיה עמוק ורב פנים, מקיף היבטים רחבים של האישיות.
שני בני הזוג מחפשים זה בזה תכונות שלא שייכות לפן הקיומי אלא לפנים האחרים – הנאה, עניין, סקרנות, התאמה רגשית.
לכאורה המצב היום מתוקן יותר, מכיוון שהוא שואף ומממש זוגיות גבוהה ומיוחדת יותר. אלא שלכן הוא גם שברירי יותר, ומתקשה להתממש בגלל התביעה הגבוהה כל כך שקיימת בו.
מוכרחים לחיות חיים זוגיים
כדי לאפשר יציבות ועמידה בטוחה בקשר, יש לחשוף בתוך הקשר הבחירי את הרובד העמוק של ההכרח ואת הרובד העמוק של הקיומיות. ההבנה שאין לנו קיום שלם בלי בן זוג, שאנחנו מוכרחים לחיות חיים זוגיים כי הם היחידים שנכונים לנו כאדם שלם, ולצורך זה נכון וראוי לעשות מאמצים יוצאי דופן – מעניקה לנישואין תשתית מוצקה יותר, ומאפשרת לבני הזוג להוציא מתוכם כוחות עמוקים וחדשים.
כשאנחנו קוראים במגילת איכה אנחנו בוכים על ה"בדד". כל ישותנו משתוקקת לשוב ולהיות הומיניא אחת עם השכינה. ויותר מכך, להבין שחיינו מוכרחים להיות ביחד. שחיינו הנפרדים הם בלתי אפשריים במובן של קיומנו העמוק.
וככל שאנחנו מבינים זאת יותר – נבנית בנו הקומה הפנימית של הקשר שלנו עם השכינה. מתוך כך מגילת איכה מעידה על מגילת שיר השירים – ונולד המשיח, מבשר הגאולה, בעצם תוקף תשעה באב.
פורסם בפנימה