חורבן ובניין - מאיה אוחנה מורנו

לא משנה איזה חורבן חווינו בחיינו, תמיד יש עוד מה לבנות. מאיה אוחנה מורנו על החוט השזור בין התאריכים בחודש אב ועל זוגיות שנייה.

מאיה אוחנה מורנו , ט"ו באב תשע"ו

חורבן ובניין - מאיה אוחנה מורנו-ערוץ 7
אבן נוספת בחומות ירושלים
צילום: שאטרסטוק

חודש אב. חם, או יותר נכון חם מאוד. עברנו את תשעת הימים, שהם ימים קשים ומתישים מבחינה רוחנית וגם מבחינה פיזית, בשיאו של החופש הגדול.

ואז מגיע תשעה באב. אנחנו מתאבלים ובוכים על החורבן, על המשבר. היגון צף ועולה, וגם הגעגוע למשהו שאנחנו אפילו לא יכולים להגדיר. אצלי התקופה הזאת מלווה תמיד בתחושת מועקה כבדה וגדולה.

והנה, קצת אחר כך מגיע ט"ו באב ועמו ימים עליזים שבהם הבנות מחוללות בכרמים. כולם עסוקים בזיווגים, ובדורנו יש ב"ה שפע חתונות.

גם אצלי באופן אישי חודש אב רצוף אירועים ששייכים לבנייה, לצמיחה וגם לחורבן. ימי ההולדת של בכורתי ושלי, יום אזכרה ויום נישואין.

אז מה בעצם קורה כאן? בוכים על בית שנחרב או בונים בית חדש? כנראה שגם וגם, וזה הסוד היפה שבחיים.

אבן מאסו הבונים

אומרים שכאשר זוג מתחתן הוא בונה אחת מחורבות ירושלים.

כשאני מנסה לדמיין את זה, אני רואה המון אבנים גדולות כאלה של ירושלים מפוזרות בשדה. חלקן שבורות לגמרי וחלקן פזורות למרחקים. וכל זוג ביום חופתו, עם בגדי החתן והכלה, לוקח לבנה אחת מהן והיא אבן היסוד של הבית הפרטי שלו.

את האבן הזאת מכניסים בני הזוג לחופתם, ושוברים כוס כדי להזכיר לעצמם שאמנם בחיי הפרט שלהם הם בונים בית, אבל השלמות הכללית של ישראל והעולם עדיין לא מתוקנת.

כך יוצא שכל בתינו מחוברים בבסיסם אל הנצח, אל הבית הקדוש והשלם, אל ירושלים.

לא סתם החופה היא מעמד כל כך מרגש. לא רק בגלל הרומנטיות שבה, האהבה שגורמת לגבר ואישה לרצות להתחבר ולהקים יחד בית ומשפחה. אלא גם החיבור לרגע אל לב העולם, לבה של ירושלים החרבה אשר זוכה ברגע זה שאחת מחורבותיה מקבלת פנים חדשות, חיים חדשים. לבנה ששכבה לה שנים על גבי שנים מחכה ליום גאולתה, והנה היא זוכה שמשתמשים בה שוב ובונים איתה משהו.

הנקודה המדויקת

רגע, ומה עם זוגיות שנייה? שואלים אותי. מה, הם לוקחים עוד לבנה? כן, ברור, אני עונה בחיוך, ונזכרת שזכיתי לברך השבוע אישה צעירה שהתאלמנה וזוכה להתחתן בקרוב בע"ה. היא הרי כבר לקחה אבן אחת מאבני ירושלים, ובנתה בית בשמחה ובאהבה עם בן זוגה. ואז זה נעצר.

רגע רגע, עולה בי טרוניה מבפנים. שום דבר לא נעצר. זוג שלקח אבן חרבה ובנה איתה בית, הבית נשאר והאישה או הגבר ממשיכים קדימה. הן באלמנות והן בגירושין, כל אחד בסגנונו ובדרכו.

ומה קורה אצל מי שבוחרים להינשא בשנית? השאלות ממשיכות להדהד. הם זוכים לקחת עוד אבן, עולה מתוכי החיוך. בדמיוני החתן והכלה הנרגשים נושאים אל חופתם לבנה שבחרו, אלא שבניגוד לפעם הראשונה, אז החליטו בספונטניות היכן מתחשק להם להניח אותה, כאן צריך מחשבה והתבוננות מעמיקה כבר בהתחלה. כי יש רק מקום אחד שאפשר להניח בו את הלבנה, ולפעמים לוקח קצת זמן למצוא אותו.

אצל זוגות כאלה הלבנה יכולה להיות מונחת לידם זמן מה עד שימצאו את הנקודה המדויקת. כי הרי ברור שהאבן שהם בחרו, במקרה או שלא, היא האבן שנושקת לאבן הקודמת. מימין או משמאל, מלמעלה או מלמטה.

לב העולם

בתחושה שלי חודש אב בא ללמד אותנו שלא משנה איזה חורבן חווינו בחיינו, תמיד יש עוד מה לבנות.

אם זכינו להיות מאלה שבונים לבנה אחת במשך חיים שלמים, כנראה שלבנה גדולה אנחנו בונים, או כזו שדורשת עבודה ארוכה.

ואם אנחנו עדיין מחפשות את האחד שירים איתנו את הלבנה, כנראה ששלנו היא מאלה שהתפזרו רחוק, ולוקח קצת יותר זמן להגיע אליה.

ואם זכינו ליותר מאבן אחת, נשאף רק לדייק. ככל שכולנו מדייקים כך ירושלים, לב העולם, יציבה יותר וחזקה יותר.

אם נחזור אל התמונה הרומנטית של בנות ישראל המחוללות בכרמים, נראה שכל אחת מהן צופה על לבנה בשדה החורבן, אבל צופה עליה במחולות, כי יפה היא עבודת הבנייה.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי