מתחת לחופה, הזוג הצעיר מתברך בברכות. הברכות השלישית והרביעית עוסקות ביצירת האדם: "יוצר האדם", "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו...".
מה השייכות של ברכות אלה למעמד הנישואין? לכאורה הן הרבה יותר מתאימות לחדר הלידה. כאשר תינוק נולד ומחזיקים אותו בידיים, מברכים בלב מלא הכרת תודה "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו...". שעה כל כך מפתיעה ומרגשת, מעמד כל כך פלאי וברכה שבדיוק מתאימה!
למרות זאת, איננו מברכים ברכה זו אלא בשעת החופה. בשעה שאיש ואישה מתקדשים זה לזה. מדוע?
מעמד החופה הוא מעמד של מפגש בין שניים שנולדו נפרדים, מצאו זה את זה וקושרים עצמם כעת זה לזה. במעמד הזה בעצם נוצר האדם. האדם השלם שכולל בתוכו זכר ונקבה, איש ואישה שמתאחדים לאחד, ומהם בניין עדי עד של יצירות חדשות. לכן ברכות אלה נאמרות מתחת לחופה ולא בחדר הלידה.
החופה היא חדר הלידה של האדם, היצירה האלוקית שהיא בצלמו ובדמותו וממנה בניין עדי עד. מכאן מתחילים חיים חדשים.
ללדת זוגיות
לעומת חדר הלידה, שבו התינוק מגיח לאוויר העולם, בוכה את הבכי הראשון ומתחיל את מסע החיים שלו, הנישואים הם מסע מסוג אחר. מה שנולד אינו הגוף אלא הזוגיות. החיים ביחד, האהבה, ההקשבה זה לזה, הרגישות, ההתמסרות, האדם.
יש לכך השלכה מאוד חזקה על כל אחד מבני הזוג. כל סדר העדיפויות הפנימי משתנה. רוצים להיות רק ביחד, וכל מה שמחוץ לביחד הופך להיות טפל ומיותר. ההערכה משתנה, וכל הדברים נמדדים לפי הערכת בני הזוג. אפילו הטעמים והאהבות משתנים.
הזוג נמצא בהתהוות ובצמיחה שיוצרת בועה עצמית שהם נמצאים בה. עד כדי כך, שלפעמים אינם רואים צרכים וקשיים של אחרים. וכמו שתינוק זקוק להגנה ולשמירה ולא תובעים ממנו לתת מעצמו, כך ראוי לנהוג בזוג טרי בתחילת דרכו.
גם ההלכה מתייחסת למצב מיוחד זה של השנה הראשונה בחיי הנישואין, "נקי יהיה לביתו", כזמן של השקעה והתמסרות לבניית התשתית של הזוגיות.
שלב זה הוא תודעתי ומטלטל. יש בו עליות וירידות ונפילות קשות, שמחה וכאב חריפים, בכי ושייכות. כאשר מסתכלים על שלב זה מבחוץ, עולות שאלות: מי צריך את זה? בשביל מה להתחתן אם רבים וכואבים? לאן נעלמו ההבטחות לאושר נצחי? ממש כמו השאלות שעלולות לעלות כשרואים גידול של תינוק קטן. למי יש כוח לגדל ילד? כל הזמן עייפים, אין כוח לכלום, צריך כל הזמן לנקות ולהאכיל ואין רגע לנשום...
שאלות אלה ואחרות לעתים גורמות לאנשים בחברה שלנו להימנע מלהינשא ולהימנע מלהביא ילדים לעולם. במקום זה הם מעדיפים להיות לבד, במקום בטוח, בלי דברים לא צפויים, עם שליטה וחיים מסודרים. הם דומים לאדם שעומד מחוץ לבריכה ומהסס אם לקפוץ למים שמא יירטב.
כאשר חיים יש קשיים. נרטבים, מתלכלכים, נפגעים – אבל חיים. עצם החיים ביחד או גידול התינוק הם ללא ערך והשוואה לקשיים.
פרספקטיבה נכונה
כדי לחוות את התקופה הזאת בצורה מיטבית, כדאי להדגיש שלושה דברים. ראשית, כדאי ליהנות מהטוב הייחודי של תקופה זו, שהוא חד-פעמי ולא יחזור על עצמו. שנית, לא להיבהל מהקשיים הנלווים, ולהאמין שהם חלק מהצמיחה החדשה. ולבסוף, לדעת שההשקעה הראשונית הזאת חשובה ביותר, והפירות ממנה יהיו הרבה מעבר למה שאפשר לדמיין.
אם לומדים לא להיתקע בקושי ומצליחים להסתכל על המצב מתוך פרספקטיבה נכונה, אפשר אפילו להשתעשע מהמצב הלא מוכר. כאשר לומדים לקבל בטוב את הקשיים וליהנות מהברכה, מהאדם שנוצר ומהמשפחה שמתפתחת, מקבלים כוחות לקפוץ למים של החיים, לחיות וליצור חיים מתוך ביטחון הולך וגדל.
פורסם ב''פנימה''