לפני כשנה, באחד השיעורים האחרונים של שנת הלימודים, היה לי תקל רציני עם כמה מהתלמידים בכיתה ב'.
בהתאם לאווירת סוף השנה הם התחצפו ולא נענו לדרישותיי לשקט. בסוף לא הייתה לי ברירה ונתתי להם עונש - להעתיק את השיר שלמדנו בכתב יד.
"לא'כפת לי", העז פנים ב', אחד התלמידים.
"לא אכפת לך?" השבתי לו, "אז אתה מעתיק פעמיים!"
"לא'כפת לי", הוא השיב.
"אז שלוש פעמים!"
"לא'כפת לי", הוא המשיך, וגם אני המשכתי – עד שהגענו לארבע עשרה פעמים, והוא לקח את התיק וברח מהכיתה.
"הוא לא ישבור אותי", חשבתי בלבי, ומכיוון שבסוף השנה אני משתדלת להיות מורה קשוחה, עקבית ורצינית, כי כך אני רוצה שהם יזכרו אותי בשנה הבאה, התקשרתי לאימא שלו כדי לדווח לה על העונש ולהגיד שב' לא יוכל להיכנס לשיעור הבא אם הוא לא יביא לי את השיר מועתק ארבע עשרה פעמים.
"אני מסכימה שהוא צריך להיענש", אמרה האם, "אבל יש משהו שחשוב שתדעי על ב'. בכל פעם שהוא מקבל עונש שגדול מכפי מידותיו, הוא לא יכול להכיל את זה והוא שובר את הכלים. צריך לתת לו עונש שהוא יכול לבצע. בנוסף לכך, הכתיבה עדיין קשה לו מאוד".
ובכן, מה יכולתי לומר? סיכמנו שב' יעתיק את השיר פעם אחת בלבד.
"אל תצטערי שוויתרת", ניחמתי את עצמי, "יהיה אכפת לו מהפעם האחת הזאת כמו שלילד אחר יהיה אכפת מארבע עשרה פעמים. לא נורא, בשנה הבאה תהיי כבר יותר קשוחה".
שנה הבאה הגיעה, וגם כמעט חלפה. הפעם ב' כבר בכיתה ג', ולמרות שהוא היה תלמיד טוב במשך השנה, לקראת סוף השנה שוב היה לי תקל איתו באחד השיעורים האחרונים.
"תעתיק לי את כל ארבעת השירים שבדף", הענשתי אותו.
"לא!" הוא ענה וכבר לקח את התיק כדי לצאת. זיכרון השנה שעברה עלה בראשי.
"אז רק שני שירים", אמרתי בקול רך יותר.
"רק בית אחד מהשיר הראשון", הוא ניסה.
"אז רק שיר אחד", ניסיתי להתעקש.
"קשה לי לכתוב", הוא שיתף.
"אז מה נעשה?" שיתפתי אותו בחזרה, "אני חייבת לתת לך עונש, אבל בוא נבחר ביחד עונש שמקובל על שנינו".
"טוב", הוא הרפה, הניח את התיק וחזר להקשיב. בסוף השיעור הוא ניגש אליי, ויחד החלטנו שבמקום להעתיק את השיר הוא ילמד את הפזמון בעל פה וישיר לי אותו בשבוע שאחר כך.
"נו", ניחמתי את עצמי, "אל תצטערי שוויתרת. בשנה הבאה תהיי כבר קשוחה יותר".
השנה הבאה עדיין לא הגיעה, ואני קצת מטילה ספק אם אהיה בה קשוחה יותר. אבל בדרכי הביתה באותו יום חשבתי רבות על הסיפור הזה.
אותה סיטואציה חזרה על עצמה שנה אחרי שנה. בשנה אחת נשברו הכלים ובשנה האחרת נבנו. ההפרעה הייתה אותה הפרעה, העונש עדיין היה עונש - אבל ההבדל הגדול היה הדיבור.
הדיבור הפך את הקרב בינינו לקרבה, ריכך את עמדתי מבלי לוותר על כבודי וגרם לב' לבצע את העונש מבלי להרגיש שרמסתי את כבודו.
בתשעה באב אנחנו מבכים את החורבן. "על אלה אני בוכייה... עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". אנחנו מבכים את המרחק, את הנתק.
בשבת שאחר כך אנחנו קמים מאבלנו. "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם, דברו על לב ירושלים וקראו אליה".
המציאות היא חורבן. אם יש מרחק - עיני בוכייה. אם יש דיבור יש נחמה.
יש לי חברה קרובה כמו אחות, שלפני כמה חודשים ילדה תינוקת ללא רוח חיים. "אחד הדברים שהכי קשים לי, מעבר ללידה עצמה והאבל הכרוך בה", היא סיפרה, "הוא ההתעלמות. נשים רואות אותי ועוברות לצד השני של המדרכה, או מדברות איתי כאילו הכול כרגיל, דיבור שהוא בעצם שתיקה רועמת".
"דברו על לב ירושלים וקראו אליה" - מדוע הכפילות של "דברו" ו"קראו"? האם לא מספיקה רק פעולה אחת?
בין אנשים שונים יש רמות שונות של קרבה. לא תמיד הקרבה היא של "דברו על לב", קרבה של דיבור ושיתוף. לפעמים אנחנו במעגל רחוק יותר - אבל גם אז, אל תתעלמו, "קראו אליה".
ממרחק, בקול שקט או בקול רם, במבט עיניים, במשפט קצר.
אל תתרחקו, אל תתעלמו. נחמו.
פורסם בפנימה