לחיצה אחרונה והיא בחוץ
לחיצה אחרונה והיא בחוץ צילום: שאטרסטוק

המדור הומה. חבורת שרפים עומדת ודנה בכובד ראש בסיכומי הישיבה האחרונה. אופנים וחיות עומדים ברומו של עולם, ודנים בעניינים של מטה.

"מה יהיה איתם בסוף, הא?" נאנח אחד מבוגר, שניכר עליו שיש לו רזומה ארוך במסדרונות העננים.

*

"מאמי, תרימי את התיק מהרצפה, קשה לאימא להתכופף", היא נושפת לעבר הקטנה וקורסת אל הכיסא הראשון שהיא פוגשת. החום הזה גומר אותה. וההר הגדול הזה שמודבק לפניה רק מעלה את הטמפרטורה.

"המזגן דולק? למה לא מרגישים אותו?" היא מתיישבת בדיוק מתחת למזגן, ומפעילה גם את המאוורר שעומד ליד. בעלה כבר התייאש מלהבין. היא מנסה להסביר לו, לדמות, לתאר.

לא עוזר.

"תדמיין עשר חבילות סוכר קשורות לך לפני הבטן, ותנור חימום שדולק באמצע הקיץ, ושיש לך חמישה אפים, ככה שאתה מתערבב מעודף ריחות".

לא עוזר. הוא לא מבין, וגם לא יחווה.

זהו, זה הסוף. שבוע שלושים ותשע. שבוע אחרון עד התאריך.

*

המחוגים מתקדמים, ציר ועוד ציר. מלחמת עולם ולידת מדינה ודגל. עוד מהמורה בדרך, מכה גדולה בברך, ניתוח חירום דחוף וכמעט מגיעים לקו הסיום.

"אפשר כבר לשחרר?" שואל המלאך הזריז שחיכה בקוצר רוח לרגע הזה, הרגע שאלפי דורות חיכו לו. תכונה ממלאת את היכלות הרקיע. ההמולה גוברת. עוד רגע, הנה כבר, ותכף ייגזר הסרט הגדול שנתלה מששת ימי בראשית.

"סליחה", נדחף בין כולם מלאך איטי ומחושב, "סוכם בישיבת המליאה שהאות יינתן רק כשתהיה ביניהם אחדות".

"נו באמת, עזוב אותך", מנסה המלאך הנרגש להסות את משבית השמחות. "הם לומדים תורה ומקימים ישיבות, דואגים לארץ. כבר קלטו שצה"ל זה מצווה, פותחים גרעינים, הרבה חוזרים בתשובה. הם בסדר גמור. יאללה, סבלו כבר מספיק, בוא נשחרר".

אבל המחושב ההוא כבד מדי, עומד עם הפרוטוקול מהישיבה האחרונה, ממרקר את השורות החשובות ולא מתכונן לוותר. הסכם זה הסכם.

*

לובשי השחורים מתפתלים בנחש מאיים מסביב לבתים. שחור וכתום מתערבבים על הדיונות, ורק הדי גלים מתנפצים בחוף הסמוך. כמה נערים מתבצרים על גג אחד הבתים.

בבית הראשון בשורה עומדות נערות בחלון לראות מתי יגיע הנחש השחור. שב"חיות שהסתננו לגוש וביקשו לעזור באריזות ממלאות חצאי קרטונים שמסתובבים בחדר.

בסלון יושבת המשפחה ביחד. אימא מחבקת את שני הקטנים, עוד שניים על הברכיים של אבא וגם הגדולים מצטנפים מסביב, כמו גורים שמבקשים נחמה. הם לא יצאו מעצמם. המבט של אבא ואימא החלטי. עד שיבואו להוציא אותם, לקרוע אותם מהבית שבנו, מקירות החדרים שצבעו, מהפסיפס שיצרו הילדים בקיר הכניסה.

מבית הכנסת המרכזי עולה שירת תפילה בקול רעש גדול. המוני חולצות כתומות ספוגות בזיעה ודמעות. רב היישוב עומד על הבמה וזועק פסוקים בקול נשבר. לכאב שבאוויר אין שם ואין צורה. גם לא לעוצמות שבאות איתו.

*

"עכשיו, עכשיו. איפה התיק שהכנתי? מהר כבר..." היא יושבת על קצה המיטה, מנסה לנשוף ולשאוף לאט, להאט את קצב פעימות הלב שמשתולל. להסדיר נשימה. איך זה תמיד תופס אותה, לא לגמרי מוכנה.

"את בטוחה?" בעלה עומד בפתח החדר, טרוט עיניים מהיקיצה הפתאומית, עם תיק חצי פתוח ומגבת ירוקה שהוא נשלח למצוא, "שלא יחזירו אותנו אחר כך, ויגידו לך להסתובב במדרגות יומיים".

היא נותנת בו כזה מבט שהוא תכף מבין שעכשיו זה קורה, וזה מגיע. קצב ההתארגנות שלו מוכפל מיידית פי ארבעה. לא מתאים לו ליילד אותה ברכב באמצע הכביש.

*

ההתרגשות שוככת, וכולם מתכנסים מהר לישיבת מליאה דחופה.

"אולי אפשר לעשות קיצור דרך?" מנסה המלאך הזריז ואוסף עוד כמה הנהונים שיתמכו בו.

"אין בעיה", עונה המסודר ומיטיב את משקפיו, "קיצור דרך אפשרי לפי חוק אחישנה. העיקר שבסוף תהיה שם אחדות".

כמו סיר פופקורן גועש ושמח מתחילים לזרוק רעיונות לקיצורי דרך. חבל לחכות עוד שלוש מאות שנה. יאללה, תכנית קצרה, סימון מטרה, אחדות כמו שצריך, ויבוא הרגע הגדול.

"אוף, הם היו כל כך קרובים אחרי תכניות אנטבה, וקסמן ואש בכרמל. אי אפשר להחשיב להם את זה?"

המחושב עושה סימן של לא בטוח.

"אולי מלחמה?" מציע מלאך מבוגר, חרוש קמטי זמן.

"למה מלחמה? מה פתאום", מתקומם מלאך צעיר, "חסר לנו הרוגים וילדים מבועתים?"

"אני לא יודע", מושך המבוגר בכתפיו, "כבר ראיתי שמלחמה מחברת אותם יפה מאוד. זה מצליח בדרך כלל".

הצעיר כבר מבשל תכנית ומגייס סביבו תומכים. "בחירות. יהיו בחירות. הם יהיו חייבים להתאחד כדי להצליח להביא טוב ואור. זה יהיה מושלם".

ההסכמה מקיר לקיר. נחסוך מלחמה ותהיה אחדות. וכבר הוא נפנה לכתוב פרוטוקול ולארגן שלטי חוצות.

"אהה, רגע... ואם זה לא יצליח?" נשמע קול מהוסס, "אם במקום להתחבר ולהתחבק הם רק ידרכו זה לזה על האצבעות וירביצו?"

אממ... התשובה בוששה לבוא. מה באמת יקרה אם זה לא יצליח? גם בחירות וגם מלחמה אחריה? מה עוד יכול לחבר אותם?

"אני באמת חושש", המשיך הקול המהוסס, "הם יכולים לריב כהוגן בתוך הקהילות, המשפחות שלהם. בשם האמת יהיו מחלוקות לשם שמים וגם לשם הכבוד והאגו. דם אמנם לא יישפך כמו במלחמה, אבל הלבנת פנים היא כשפיכת דם, לא?"

התשובות נשארו תלויות באוויר, שהיה דחוס, ריק, מואר ומעורפל.

*

רוח קרה שורקת באוזניים, מפרה את השקט הדרוך. מימין אבוטבול מאפס מטרות. מיקי שותק, שלא כהרגלו. רק חיימוב מנסה לזרוק מילה פה מילה שם, תמים כזה, מנסה לחמם את האוויר הקופא של גבול לבנון. מחשבות קצרות מתערבלות בבדיקת המחסניות.

רגע לפני כניסה. הסמ"פ עובר לוודא שהכול ממוקם ומוכן. טל המפקד עובר בין הלוחמים. יש להם שתי דקות. הם מרימים את עצמם אחד אחד מהאדמה, מי שהצליח לרגע להירדם סופסוף, משפשף עיניים אדומות ומצטרף.

מעגל לוחמים. טל עובר ביניהם. עוד רגע נכנסים. אנחנו לא יודעים מה יקרה שם בפנים ומי יחזור. מיקי מעביר משקל מרגל לרגל, חיימוב לועס איזה שרוך, גלעד תוקע את המבט באדמה. אין מי שלא חושב הרגע על הבית, על אימא, על האישה, על הילדים.

המ"פ עידו מצטרף. תדרוך מעמיק, תוואי השטח, תכנית הפעולה, מטרות. הוא מעביר בהם את העיניים. "אנחנו יוצאים היום לקרב. היום אנחנו הולכים לשמור על עם ישראל. אין לנו כאן שום חשבון אישי. אנחנו כבר לא טל ומשה ורועי, אנחנו שליחים של עם ישראל".

המשפטים שלו קצרים ומחשמלים. פתאום גם קלישאות כמו מוטיבציה, גאווה, שליחות, אחדות והגנה על המולדת מקבלות ממד חדש, מלא עוצמה וממשיות.

משהו באוויר מתחלף. הגעגועים והפחד נמסים לאט ובמקומם החלל מתמלא בזרמים תת-קרקעיים מסוג אחר. המבט בעיניים הופך עז, גאה ונחוש.

שערי לבנון. קדימה הסתער.

*

לא עוד אחד. רק לא עוד אחד. היא מתכווצת כשהתחושה הולכת ונוכחת. תכף יבוא הכאב הגדול הזה שוב. אחות מימין פותחת לה וריד, אחות משמאל ממלאת טפסים ומנפיקה מדבקות. שמישהו ייקח ממנה את הכאב הזה, ייתן לה לדלג עליו.

תכיפות הצירים הולכת וגוברת. בעלה עומד לידה, שתול במקום, מחזיק בשבילה את התיק ובקבוק מים, לא יודע מה בדיוק מקומו בסצנה. חדר 7, מורה האחות הראשית, שם יצא הילד שלה לאוויר העולם. רק שכרגע זה נראה רחוק.

"אאא" היא מקיאה קול בגניחה.

"עוד ציר?" בעלה והאחות שואלים ביחד. קפוצת עיניים ונשוכת שפה היא מהנהנת. כן, היא יודעת שזה מקרב את הלידה, אבל מתי זה כבר ייגמר???

*

המדור עמוס אכזבה. גם התכנית שנראתה מבטיחה מתמיד החזיקה בדיוק שבועיים.

"מה עוד אפשר לעשות? אנחנו מכינים להם כזאת תכנית לאחדות, לאהבה, לאכפתיות, והיא מתפרקת מיד כשנגמר המבצע", מתמרמר לו מלאך צעיר.

"אההממ", המלאך המחושב מכחכח בגרונו באיטיות. "רבותיי. אני מציע לתת להם צ'אנס. אני מכיר רבים וטובים מהם. והם באמת טובים. הם לא הבינו שחילקנו ביניהם את הפאזל וכל אחד מחזיק אצלו חתיכה של אמת, והם חייבים לעבוד בשותף".

"ואם לא?" שואלים מסביב, "ואם לא? מתי נשחרר כבר את הסרט של קו הסיום? תראה איך בינתיים הם נפצעים וסובלים, חייבים לגמור את זה מהר יותר".

"אם לאסימון ייקח זמן ליפול", ענה המהורהר, "אולי נשלח להם הסבר כתוב ומפורט על קיצור הדרך הנדרש פה?" הרשת נפלה, הפקס התקלקל, יוני הדואר בשביתה.

*

"כל הנוער יוצא היום לצומת הגדול, תפילה מרכזית להשבת הנערים בשבע בערב, תביאו כלי נגינה, נרות ותהילים, להעביר בווטסאפ".

שבע בערב, הצומת הומה אדם. מעגלים מעגלים כבר התקבצו, עיגולים עיגולים של זרועות חבוקות. לב המעגלים מואר באינסוף נרות קטנים, כמה דגלי ישראל גדולים רוקדים ברוח מעל הראשים. הדבוקה כולה נעה ביחד ימינה ושמאלה לקצב הניגונים.

שמע ה' קולי אקרא, וחנני וענני. ורחם, רחם נא ה' אלוקינו רחם, על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך.

מבוגרים רבים הצטרפו למעגלי הנוער, ופתאום זה כבר לא רק הנוער של היישוב. אוטובוס נעצר בשולי הכביש, מצרף לחיבוק קבוצה מהצפון שמניפה שלטי חיזוק. קבוצה של צעירים גלויי ראש מרמת השרון מחנה את הרכב ומצטרפת עם דגל ישראל קטן. פרק תהילים גורר פרק תהילים. גם הנוער הדתל"ש פה בהמוניו, מושך את הקפוצ'ון מעל הראש וזועק עם כולם ממעמקים.

מה קורה עכשיו לגיל‑עד, אייל ונפתלי? באיזה בית הם מוחזקים? מתעללים בהם? הם בחיים בכלל? שעון החול לא יודע לעצור. הימים עוברים וטרם נמצא קצה חוט ורמז. "מחר בבוקר, תשע וחצי, כולם מגיעים למועדונוער כדי לארוז לחמניות לחיילים שבחיפושים בשטח, להעביר בווטסאפ".

*

"תנשמי עמוק", המיילדת לוחשת ומחזיקה לה את היד. בעלה שואל אם היא רוצה אפידורל. היא לא רוצה, וגם לא תספיק. עוד ציר אחד כזה והיא תתרסק לפירורים.

"יופי, יופי", המבטא האמריקאי של המיילדת מחייך אליה בתוך החושך, "זה כבר צירי לחץ, את ממש ממש בסוף". אבל היא לא רואה שום סוף ושום אופק. הר געש של כאב מתפוצץ בתוכה, היא לא תחזיק מעמד.

*

"רבותיי, אני מבקש שקט", המלאך הממונה דופק על השולחן. "הם יהיו חייבים בסוף לעלות על זה. הם יכריעו מתי נגזור את הסרט". שקט השתרר. ברור וגלוי וידוע שצריך כאן רוב מוחלט של מליצי טוב מול מגידי הפשע.

"מי אתה?" פונה אחד ממהר למלאך מבויש שיושב בצד, בכניסה למדור.

"סתם", הוא השפיל את העיניים, "חדש פה".

הוא באמת נראה חדש, טירון כזה, לא לגמרי מוצא את מקומו.

"לאיזה מדור אתה שייך?"

הוא לא לגמרי יודע, חדש חדש פה.

"מה הסיפור שלך?"

המוסקה של שבת.

הלחץ של יום שישי מכה בפולסים קטנים. מה עוד צריך להכין? קפיצה בהולה לשכנה החדשה, ללוות שתי ביצים. גם אצלם בלגן של יום שישי, והשיש מארח ירקות וגבינה. דיבור קצר שמתגלגל מגלה שהשכנה מכינה חלבי. חלבי? היא רק עכשיו התחילה לבשל, אבל היא מתכננת שתי ארוחות חלביות.

חזרה מהירה הביתה ודיבור מהיר עם הבעל. הם מכינים חלבי. אולי אין להם אפשרות. הם חדשים, אין מי שיכול לעזור להם כאן. והחלטה של רגע: הזמן יימתח בשבילה משמים, והיא תכין להם ארוחה בשרית.

הם לא יתביישו. היא תתרץ שזו ארוחת קבלת פנים לחדשים. מסכנים, בטח אין להם יותר מדי. אם היא מתחילה לבשל רק עכשיו, אולי זה בגלל שהיא קפצה לשוק לקנות בכלום כסף את הירקות של סוף יום שישי. המקרר נפתח שוב. בשר, ירקות - הכול נשלף, נשטף, נקלף, נחתך ומומלח. הנה מגדל תבניות חד פעמיות - כרעיים מתובלים עם בטטה, נודלס ומוסקה. בלחץ הזמן שבוער לה באצבעות היא משרבטת ברכה על פתק צבעוני ויוצאת אליהם בחזרה. סיפוק ורחמים נמהלים באדים הריחניים.

והבושה הגדולה, והרגשת הטיפשות. הם צמחוניים. פשוט צמחוניים. והשכנה מציעה בנדיבות להביא את הכול לבית האבות הסמוך. והחזרה הביתה, וחוסר הזמן שלא נמתח לה משום מקום, והר המשימות שמחכה לה זעוף פנים, המבט מבעלה שלא הבין איך היא רצתה להספיק הכול.

והנה היא כאן. עם מוסקה וכרעיים שלא היו נחוצים לאיש, והרבה כוונות טובות שהתנפצו לרגליה. צוחק לה השטן, צחוק של יום שישי דחוק, ולא מנגב לה את הדמעות שכלואות בפנים. היא לא מתחרטת, אבל - - -

"או-אה", מהנהן המלאך הוותיק בהבנה. "תיק יפה. והפתק אתה אומר נשאר ונתלה על המקרר של החדשים?"

המלאך הצעיר מהנהן לחיוב, ככל שהצליח לזכור ולקלוט את הסיטואציה הבהולה שבה נברא.

"אז איפה השני?" שואל המלאך הוותיק, "אתה מהתבנית של המוסקה, ואיפה זה שנברא מהביקור עצמו? עשה טובה, חפש אותו מהר ותביא אותו ללשכה במדור. יש סיכוי שאתם נותנים לנו רוב!"

*

חבלי לידה אחרונים. "תוציאו אותו כבר", היא צורחת כמו שהיא לא זוכרת את עצמה. "אאאהה, תוציאו אותו!!!"

"קדימה, לחיצה אחרונה", מעודדת אותה המיילדת, מוחה זיעה, "לחיצה אחרונה והוא בחוץ".

*

"אפשר לגזור את הסרט", מחייך המלאך המבוגר, חיוך שחיכה אלפיים שנה.

"הם מוכנים? הגיע הרגע?" המולה עולה מסביב, רעש עולה בהיכלות. מישהו מביא את שופרו של יצחק. קרן האיל ממתינה אלפי שנים לרגע הזה. הגיע הזמן.

*

"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההה"

"טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווו"

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי