לפעמים אני שוקעת אל מתחת לזמן ולמקום. נעלמת. ימים של חושך. ביקור בתהומות האין לי תקווה. בא החושך ויהי לילה בו תרמוס כל חייתו יער.
בזמנים כאלה, כשהחושך מכסה ארץ, הגלות הפרטית שלי, גלות הנפש, נדמית כאילו הייתה פה תמיד ותהיה פה תמיד. היא גלות שבתוך גלות, הסתרה שבתוך הסתרה, ונסתר מעיניי שאני בכלל בהסתרה. הסתרה שהיא מציאות סמיכה של ריחוק, של אטימות לב, של אוזלת יד. נדמה שאי אפשר לנצח אותה וגם לא לצאת ממנה.
בתוך חיי שלי, בתוך גופי, בתוך ביתי, בתוך משפחתי, בתוך ארצי, במדינתי, בתוכי. בא לי להיכנס מתחת לפוך עם המזגן ולא לצאת. לא לענות לטלפון. לרדת מתחת לרדאר.
זה עולה ויורד, בא והולך, רצוא ושוב.
אני מרגישה את החושך מגיע. שומעת אותו לוחש לי לחישה ארסית. ״הנה, זאת את באמת. זה האני האמיתי שלך. חומה של ברזל מפרידה בינך ובין אביך שבשמים״. הוא מלגלג על רגעי ההארה, מוצא פגם בכל התחזקות, מוצא רשעות בתוך כל מעשה טוב שאי פעם עשיתי.
זה היצר הרע שלי. מלך זקן וכסיל. אויב השינוי, צורר ההתחדשות, אלוף הסוהרים וגדול לוחמי החופש.
צבוע. הוא מספר לי שקר בן אלפי שנים. מוכיח לי שחור על גבי לבן שלאור העובדות בשטח, ובהסתמך על נתונים רשמיים, המצב הרוחני שלי על הפנים. נקודה.
וכמובן שאין שום סיכוי שבעולם שאני אצליח אי פעם לצאת מזה ולעלות. למעשה מעולם לא יצאתי. זה הכול היה בלוף. כמה רגעים של חסד ולא יותר. למעשה הוא היה כרוך לי טוב טוב על קרסולי תמיד, אורח קבוע. שומר עליי שלא אקום מנפילתי. שאאמין שהנפילה היא נצחית והקרבה זמנית.
מציאות החושך
אם יש משהו זמני בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הרי זה המרחק בין הנברא לבורא. ואם יש משהו שבשבילו נברא העולם, הרי זהו הגעגוע שמביא איתו המרחק הזמני הזה.
דוד המלך אמר את זה הכי יפה. בתוך הלבה הרותחת של הניסיונות, אני מזכירה לעצמי את מילותיו, משננת לעצמי בתוך קופסת הגולגולת שלוש מילים בלבד מתוך ספר תהילים: ״קץ שם לחושך. קץ שם לחושך. קץ שם לחושך״, אני לוחשת לעצמי לתוך הנשמה. ״קץ שם לחושך. שומעת?״.
קץ שם לחושך זהו למעשה כלל קוסמי. כזה הוא העולם. כדאי לדעת ולזכור. כזה הוא מטבע ברייתו.
פורסם בפנימה