וכשהבית מתפרק, וכשמחלה מתפרצת, וכשיש תאונת דרכים וכשרוצים לגרש אותך מביתך. כשמקבלים עוד טלפון מהישיבה של הבן, וכשנולד ילד עם תסמונת דאון. אפשר לחשוב שהכול הולך כסדר בעולם הזה.
נכון, בני הזוג מתגרשים. נכון, המזבח מוריד עליהם דמעות. נכון, זה לא סוף העולם. גם לא תסמונת דאון. גם לא גירוש.
בעולמנו המלא חוקים וסדר נחקק גם המקום ללא כסדר. וזה כל הזמן קורה, בין אם נרצה בין אם לא נרצה. וזה הכי בסדר. ההתנגדות הזאת למציאות על כל התרחשויותיה יכולה להעביר אותנו מדעתנו.
לא תמיד זה מסתדר, הזוגיות הזאת, האתגר הכל כך לא פשוט הזה, ואז יש הזדמנות להתחיל מחדש. כמה נפלא שאנחנו לא נוצרים קתוליים. בתור מאמנת שעובדת גם עם נשים מסורבות גט, אני נוכחת שוב ושוב בברכה הגלומה באפשרות הזאת להתחיל מחדש ולהיפרד מהעבר. כמה הגירושין, שזו מילה שרובנו לא רוצות לפגוש, הופכים למושא לכמיהה אצל נשים מסוימות.
כמה נכון לעתים לומר "מזל טוב" למי שבחרה להתגרש מחיי האילמות, מחיי האלימות. לכמה ברכה וחיבוק זקוקה מי שבחרה בפרידה, ולא לצקצוקי לשון והרמת גבות שיפוטית. זה בסדר. זה כמובן לא האידיאל, אבל זה בסדר ולפעמים זו אפילו ברכה גדולה.
ילד יישא צלקת מגירושי הוריו לכל החיים? ואיזו צלקת הוא יישא מראות הוריו חיים כזרים ומנוכרים באותו הבית שנים על גבי שנים? ואילו צלקות נושא ילד שהוריו רק ביקרו אותו כל ילדותו? וזה שתמיד תמיד נדרש לוותר? כולנו מצולקים.
אלפיים שנות גלות עשו את שלהן, ואנחנו מצולקים משנאה פנימית, מבדידות קיומית. חולים אנושים, אומר רבי נחמן, אנחנו חולים אנושים. ואף על פי כן אנחנו מנסים ורוצים ושואפים ומתקדמים וכוספים. כולנו שרוטים במידה זו או אחרת. והשריטות שלנו הן גם הייחודיוּת שלנו. הן גם חלק מהתרומה שלנו לעולם.
"אז אם כבר החלטנו להתגרש, ועברנו את כל הדרך עד לשלב הלא פשוט הזה", כך שיתפה אותי מכרה, "מה שאני צריכה זה לקבל לגיטימיות לצעד הזה. שזה לא כל כך נורא, ואני והילדים שלי לא כאלה מסכנים. אפשר לדבר על הגירושין, אשמח שתדברו איתי על זה, וגם עם הילדים שלי.
"חלק מהטבעיות של החיים זה גם הדברים האלה. פרידות, מבחירה ושלא מבחירה, והדיבור על זה הופך את הגירושין ללגיטימיים. עובר עלינו משהו, אשמח שתתעניינו. איך עבר ליל הסדר לבד? איך הילדים מסתדרים עם הביקורים של אבא שלהם?".
"רק אחרי הגירושין נוכחתי לדעת כמה חברות באמת יש לי", סיפרה לי אחרת, "פתאום כולן התנדפו. נעלמו. רק שתיים-שלוש נשארו לעמוד לצדי".
בעולם שבו הבית חרב, הרבה עולמות חרבים, בחוץ ובפנים. ואין פליאה על כך, כי הלב איננו. הגירושין, כמו כל חוסר, הם עדות לכך שהעולם חסר. שאנחנו חסרים. ולעוד משהו הם עדות: לכך שלא התייאשנו מלאהוב. לא התייאשנו מקשר, ואנחנו לא מוכנים להתפשר על לחיות כזרים בבית אחד. אפילו לא למען הילדים. אחוזי הגירושין שעולים מעידים גם על האמונה שזוגיות היא לא רק עסק, ושאם אין את הלב, אין כלום.
פורסם ב''פנימה''