בילדותי הרחוקה, טרם היות הארי פוטר, אהבתי את הסיפור הזה. סיפור דמיוני פשוט. קלאסיקה. סיפור עם ריח ים, מגע של חול, רחש גלים ומרחבים.
דייג עני יוצא יום יום לדוג דגים לפרנסתו, ויום אחד לתוך שגרת יומו מופיע פתאום דג זהב. דג המשאלות.
זהו דג שכל אחד מאיתנו חולם עליו. דג שנותן לנו במתנה את כרטיס היציאה מגבולות החיים אל מעבר למציאות. שמעניק לנו את האפשרות העל-טבעית שבאורח פלא נוכל להתגבר על כל הקשיים הפיזיים ועל דאגות היום יום. סוג של אראלה ממפעל הפיס שרבים מצפים שתרים אליהם טלפון.
הדייג הצנוע משחרר את הדג בלי לבקש ממנו דבר. הוא חוזר לאשתו ומספר לה את אשר אירע לו, והיא מתחלחלת מההחמצה. היא שופכת על בעלה הלא יוצלח קיתון של העלבות ושולחת אותו לתקן את אשר קלקל ולבקש שדרוג כלכלי - לעבור מצריף לבית.
הדייג חוזר אל דג הזהב, מתנצל, מבקש וחוזר אל אשתו. היא מקבלת את אשר ביקשה, אך אינה מרוצה. השדרוג לא מספיק ושוב היא שופכת על בעלה הלא יוצלח קיתון של העלבות. התגובות חוזרות, והשדרוג עולה מבית לארמון ומבגדים יפים למלוכה, עד שהגדישה את הסאה בבקשתה לשלוט גם על הדג ולהיות כא‑לוהים. או אז חוזר הסיפור לתמונה הראשונה: אישה ענייה בצריף מט לנפול.
הסיפור הזה תמיד היה נראה לי כסיפור עם מוסר השכל לשאלת גבולות היעדים הכלכליים שאנחנו מציבים לעצמנו. האם אנחנו מסתפקים במועט כמו הדייג, או שאנחנו בעלי עיניים גדולות כמו אשתו?
לא פעם מצאתי את עצמי, לפני קניות גדולות או קטנות, בוחנת את עצמי אם לא נהייתי כאותה אשת דייג זקנה. אני בודקת את הבחירה שלי, האם אני בוחרת בדרכו של הדייג, שמשתדל לשמוח במה שיש, או בדרכה של הזקנה המרשעת והצעקנית שכלום לא מספיק לה.
אבל יום אחד גיליתי שיש כאן מסר נוסף. בסיפור הזה יש מערכת יחסים בין בני זוג. זהו סיפור הנשים המבקרות. הנשים שאף פעם לא מרוצות מהבעלים שלהן, ממה שהם עושים וממה שהם. ואני מדברת בהכללות. זהו סיפורן של הנשים שצריכות שהדברים יהיו כמו שהן חושבות, רוצות, צריכות או מאמינות. ככה זה צריך להיות, וזהו!
"הוא לא מספיק עוזר", "הוא לא מרוויח מספיק", "הוא לא נמצא מספיק עם הילדים", "הוא ישן יותר מדי", "הוא עסוק מדי", "הוא צריך לעשות יותר כושר", "הוא צריך להפסיק לעשן", "הוא לא מדבר", "הוא לא מתקדם". כמה אנחנו מקטרות. כמה אנחנו לא מרוצות.
נכון, אנחנו דואגות לטובת הבית, לטובת הילדים, לטובתו! הכול נכון. אבל האם ההטחות הבלתי פוסקות האלה, גם אלה שנאמרות בלי מילים, במבט, באוויר, האם הן מקדמות אותו? האם הן מקרבות אותו? האם הן מקדמות אותנו?
כן, אשת הדייג חייתה בדמיונות. היא לא הייתה מחוברת למציאות. היא לא הקשיבה לבעלה. היא לא ראתה את מה שיש בו. היא לא ראתה את מה שיש לה. היא לא הסתכלה על מה שמתאים לה. היא הייתה בעיקר ב"לא". בעלה היה כלי בידיה להגשמת החלום שלה.
סוף הסיפור מחזיר אותה להתחלה. הוא מאפשר לאישה הזדמנות להתחיל מחדש. לראות את בעלה. לראות את מה שיש.
כשאצא עם בעלי לחופשה על שפת הים, אפתח עיניים מיטיבות לראות ולהודות על כל כך הרבה יש.
פורסם בפנימה