לא מזמן הסתובבתי ברחוב סואן בתל אביב.
אני הולכת לי דחוקה בין אלפי אנשים ומביטה בהם המומה. שלטי החוצות הבהבו מול עיניי. הרגשתי כמו חייזר לא חוקי, חריגה כאן בנוף עם החצאית הארוכה וכיסוי הראש.
"סליחה, גברת?" פנה אליי קול בעברית רהוטה.
הסתובבתי לראות מי זה שמדבר אליי בשפתי.
בחור צעיר עם שיער קצוץ וחולצה זוהרת הביט בי לרגע. "הארנק עוד מעט ייפול לך מהתיק. חבל", הוא אמר והמשיך ללכת.
--------------------------------------
פעם אחת נכנסתי ליישוב בשומרון. הם הזמינו התקנה למכונת כביסה.
כל הדרך הייתי בטוח שאני עומד למות. אפילו התחלתי להגיד פסוקים שמצאתי באיזה פתק ברכב של החברה. מי יודע מה יציל אותי.
התקשרתי אל בעלת הבית כמה פעמים כדי לבדוק שאני בדרך הנכונה.
"כשתגיע לצומת תפוח תפנה ימינה". פניתי. עצרתי שם בתחנה כדי לשאול האם אני באמת בכיוון הנכון.
"כן כן, אתה בכיוון", אמרו לי כמה נערות וקפצו פנימה. "נראה לך את הדרך", הן אמרו בנחמדות, "זה בכיוון שלנו". הרגשתי יותר בטוח איתן.
נסענו עם הכביש המתעקל. "זה כפר ערבי כאן?" שאלתי, קצת לחוץ.
"כן, אבל זה בסדר, בסך הכול רגוע כאן", הן השיבו בנחת. "אנחנו יורדות כאן, ואתה ממשיך ישר". נחרדתי. אני לא מוריד כאן אף אחד.
"זה בסדר", הן ניסו להרגיע אותי במבטן המחויך, "אנחנו גרות כאן למעלה". הבטתי אל ההר שהן הצביעו עליו. ובאמת גרים שם. מלא בתים יש שם על ההר. בקצה העלייה נגלה לעיניי יישוב מרהיב. גן ציבורי מטופח, בתים יפים עם גגות אדומים, בית ספר צבעוני מלא תחנות הסעה, נשים צעירות מטיילות עם עגלות.
הטלפון העיר אותי מתימהוני. "אתה מגיע?" שאלה הגברת מעבר לקו.
"כן כן, אני כבר ביישוב".
--------------------------------------
יצא לי להגיע פעם ליום עיון לנשים.
נכנסתי אל האולם ואחרי כמה דקות חטפתי מחלת ים של כיסויי ראש. בכל המינים, בכל הגוונים, כל אפשרויות הקשירה.
כשחזרתי הביתה מותשת בסוף היום, בעלי שאל: "נו, איך היה?"
"לא סגורה על זה עדיין", עניתי.
הוא לא הבין ושאל: "על מה?"
"על איך שהיא קושרת את המטפחת", עניתי. "שיעור שלם ניסיתי להבין איך היא עושה את זה ולא הצלחתי. נדבר מחר", המשכתי בקול עייף.
עצמתי את עיניי וחלמתי על ים מלא קשרים, צבעים, כובעים ומטפחות.
--------------------------------------
יצא לי להיות פעם באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים.
חיכיתי על ספסל מול הספרייה. אי אפשר היה לטעות במצבי. בטני הענקית הסגירה אותי מיד.
"את מגיעה?" שאלה זו שלידי את חברתה.
"רגע", היא אמרה לה, "אני רואה את עדי. בואי נשאל אותה".
עדי הייתה עסוקה בדיבור סוער עם מישהי אחרת, ושותפתי לספסל המתינה לה בסבלנות. נראה לי שגם זו שמעבר לקו הייתה סבלנית, לפי השקט שיצא מהמכשיר.
"עדי, תגידי, את באה?" שאלה שכנתי איך שעדי עשתה תנועה של מישהי שמסיימת את שיחתה.
"את מתכוונת למסיבת המים?" שאלה עדי הנכספת.
"כן, נו, את באה?" גם מורן שואלת.
עדי היססה רגע, ואז ענתה בחיוך סודי: "דווקא חשבתי ללכת למסיבת טוגות על הגג. נו, את יודעת, יש שם מלא אמריקאים...".
"אהה", אמרה שותפתי לספסל, ושתיהן צחקקו.
עדי קלטה אותי בעיניה. "גם את מוזמנת", היא הציעה במבט נדיב.
חייכתי אל כרסי השמנה.
--------------------------------------
יצא לי פעם ללכת לכותל המערבי.
ראיתי שם את הבחור מתל אביב, את זאת עם הקשירה המסובכת, פגשתי גם את מתקין מכונת הכביסה ואת עדי, מורן וחברתן היקרה. פגשתי חובשי כיפות, חובשי כובעים, פגשתי קירחים וקצוצים. פגשתי שיער גולש ומתולתל. פגשתי חצאית ארוכה ומכנסיים קצרים. פגשתי עברית, אנגלית וספרדית.
פגשתי את כל אלה שאני אמורה לאהוב בלי קשר למה שהם לובשים או למה שהם חושבים או למי שהם מצביעים או להיכן שהם גרים. פגשתי את הלב, את הבפנים.
וזה רק הכותל, הזכרתי לעצמי בחיוך, ודמיינתי את רחובות ירושלים שהומים אנשים שונים ומגוונים עם לב אחד אוהב.
פורסם בפנימה