כשהנישואים מתערערים, השאלה מה אנחנו מעוללים לילדינו היא תכופות השאלה הבוערת ביותר והמקור לרגשות אשם אצל ההורים. הילדים לא יוכלו עוד לשהות עם שני ההורים כל יום.
לעתים הם אפילו לא יימצאו באותה עיר. כאשר הגירושין עוינים, הילדים משולים לכדורי פינג-פונג שמוקפצים הלוך ושוב כשאחד ההורים משתמש בילדים כדי לפגוע בהורה האחר.
לילדים יש צורכי היקשרות עמוקים אפילו במהלך שנות ההתבגרות שלהם. הם יעדיפו שהוריהם יישארו יחדיו אפילו בנישואין גרועים, בתנאי שזה לא כרוך באלימות, פשוט כדי שצרכים אלה יוכלו להתמלא במידה מספקת. מתבגרים בשלים שמסוגלים לחשיבה ביקורתית ואידיאליסטית, תמהים מדוע הוריהם אינם יכולים לפתור את חילוקי הדעות שלהם בדרכי שלום ולהמשיך להישאר יחדיו.
לפני גיל שש (ולעתים גם אחריו) ילדים אינם מסוגלים לשמור על היקשרות עם שני אנשים בעת ובעונה אחת. מכיוון שאנרגיית ההיקשרות קוטבית כמו מגנט, כשההורים אינם מצויים באותו צד, הילדים נסחפים אל הורה אחד ומרפה מההורה האחר.
אנרגיה מקוטבת זו גורמת לילד או לילדה לדחות אוטומטית את ההורה שהם אינם מקושרים אליו באורח פעיל. הילד אינו מכוון עוד אל ההורה הדחוי, כבר אינו רוצה להימצא במחיצתו או להיות טוב למענו. הילד אינו יכול לשלוט על כך, כי זו פשוט הדרך שבה פועל המוח ההיקשרותי.
כאשר ההורים מודעים לאופן שבו הקוטביות הזאת גורמת כאוס בהיקשרויות של הילדים, הם יכולים לפעול יחדיו כדי לשמור את הילד מקושר לשני ההורים. הדבר כרוך במידה אדירה של בגרות מצד ההורים. התוצאות הטובות ביותר בקרב ילדי זוגות גרושים מגיעות כאשר ההורים ממשיכים לפעול למען מיטב האינטרסים של הצרכים ההתפתחותיים של הילדים, ועושים מאמץ יומיומי לשמור את הילדים מקושרים לשני ההורים.
הדבר אפשרי כשההורים מודעים לדינמיקות אלו, ומשתוקקים לעשות את מה שטוב ביותר למען ילדיהם. כשההורים עובדים על העמקת ההיקשרות בכל שורשיה, כך הילדים מסוגלים לאחוז בהוריהם מבחינת נפשית ורגשית ולהישאר מכוונים אליהם כשהם רחוקים מהם. זאת המטרה.
למרות היפרדותם כזוג, ההורים יכולים להישאר מאוחדים בפעילות ההורית שלהם. פירוש הדבר שכל הורה צריך לחבב את ההורה האחר על הילד ולדבר עליו טובות, לאשר את אהבתו של ההורה האחר לילד, למצוא דרכים לשמור את הילד קרוב להורה האחר ולהישאר תמיד באותו צד של המגנט ההיקשרותי.
כפי שאמרה אם גרושה אחת, "זה דרש המון כוח, אבל ניסיתי להעביר לבנים שלי מסר ברור שאני מוכנה להקשיב לסיפורים של אבא ולהגיב באורח ידידותי ומתקבל על הדעת. כמו כן סיפרתי להם סיפורים טובים על אביהם, כדי שיתייחסו אליו בהערכה רבה".
לפנות מקום לרגשות
גירושין יוצרים מהומה פנימית וחיצונית אצל שני ההורים, דבר שמקשה עליהם להתרכז בצרכים של הילדים ובמהומה שגם הם מתנסים בה. ההורים צריכים לפנות מקום לילדיהם לבטא את התסכול, העצבות, האכזבה, חוסר האונים, הפחד, הדאגה, רגש האשמה, הגעגועים והחרדה שלהם. אלה רגשות פגיעים שחייבים לצאת החוצה כדי שהילד יתאושש מאובדן זה וימשיך להתפתח בצורה בריאה.
לפחות אחד ההורים צריך לשמש מקום שבו הילד יכול להביא את רגשותיו, מחשבותיו, דאגותיו ודמעותיו. אף על פי שהורים אינם אוהבים לראות את ילדיהם עצובים, הרבה יותר טוב לאפשר לרגשות אלה לצאת החוצה מאשר להעמיד פנים שהכול כשורה.
אין זה מפתיע שילדים במצב זה מתנהגים בתוקפנות ובעוינות. מתחת לפני השטח מונח תסכול עמוק וצורך להתאבל על האבדה הגדולה. ילדים זקוקים למוצא בטוח לתוקפנות זו, אפילו ביחד עם ההורה, כגון הנחתת מכות על כרים, קפיצה על טרמפולינה, חבטת כדורים או להכות באגרוף חימר, כתיבה, ציור, זריקת אבנים לקרטון או כל דרך בטוחה אחרת לשחרר את האנרגיה הזאת.
כשהילדים יכולים לבטא את רגשותיהם הפגיעים באוזני ההורה, הם יכולים להתאושש מהחוויה הקשה הזאת. התקווה היא שהם גם יראו שבמשך הזמן הם יכולים להישאר מקושרים ולנהל יחסים עצמאיים עם שני ההורים, אף על פי שההורים נפרדו.
פורסם ב''פנימה''