גם לי זה קרה. הלכתי בתום לב, באמונה ובהתבטלות אחרי דמות שהחזקתי כצדיקה ובסוף התדמית התנפצה, ונשארתי בחלל. אבודה. הרי ככל שאותה דמות הייתה מעורבת יותר בכל תחומי החיים, כך התימהון, האובדן והחוסר גדלים.
בחוויה שלי, נשארתי בריק. העולם נהיה ריק. ומי אני? לא ידעתי מי אני, ובמה אני מאמינה ומה אני חושבת. עד כדי כך הייתי מבוטלת. זמן לא פשוט של אבל ממשי. וככל שהאמונה והקשר עם אותה דמות גדולים, כך תחושת האובדן והאבל גדלה. חודשים ושנים עברו עד שזהותי נבנתה מחדש: מי זו תמר? מה היא רוצה ומה היא חושבת? גדלתי להיות מפוכחת יותר, מאמינה ושואלת, לא מאבדת את חשיבתי העצמאית.
בנוגע לילדים, בזמנים כאלה יש אפשרות ללימוד גדול ולצמיחה משפחתית עצומה. הרי ילדינו כל הזמן מתבוננים בנו וחיים אותנו, מאמצים את דפוסי ההתנהגות והחשיבה שלנו. וזמן משבר, אם נדע להתנהל בו בצורה מיטיבה, הוא אחד מהזמנים האלה, שאחר כך יוכלו הילדים לומר שבזכות אותה תקופה קשה הם זוכים להיות מה שהם כיום.
לא נוכל להתחיל בלי התבוננות חומלת ועין טובה על עצמנו. הרי היינו מי שהיינו רק כי כל כך רצינו להיות טובים, להיות צדיקים. חשבנו שמצאנו מנהיג צדיק. "בא לי מנהיג צדיק" הלוא כן? חיפשנו, ומצאנו, והלכנו בדרכיו והתבטלנו לדעתו, עשינו מה שביכולתנו. כיוונו לטוב, והנה - טעינו. טעינו כי אנחנו טובים, לא להפך! והיכולת הזאת, להודות בטעות ולשנות את דרכנו, חיונית לכל תהליך תשובה. ילדינו לומדים זאת עכשיו. אבא ואימא מודים שהייתה פה טעות שלהם, אמנם בתום לב, אבל טעות. וכן, גם אבא ואימא טועים. טועים ולומדים.
המשבר כואב. עוד לפני שאנחנו קופצים ללימוד ולהתקדמות, יש לתת מקום לאבל. לשהייה בקושי. לראות את אליעזר רוזנפלד בלוויה של בנו מלאכי הי"ד כששני בניו נסמכים עליו, סומכים עליו, ממררים איתו בבכי, זה לימוד לחיים. הילדים האלה עוד ידעו לחיות וידעו לשמוח, כי הם יודעים לכאוב ולבכות. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו". הבכי והצחוק הם חברים. גם אישה לא יולדת עד שיוצאים ממנה שבעים קולות. שבעים אנחות, צעקות, בכיות.
ומה ייוולד מתוך המשבר? סיפרה לי אחת המתאמנות שלי שחוותה משבר משפחתי לפני שנים, שהקשר בינה ובין אחיה היום הוא משהו מיוחד. כזאת אחווה, כזאת שותפות, כזאת ערבות הדדית שאין דברים כאלה. וזה צמח משם. כן, היא הייתה מוותרת על החוויה הקשה, אבל היא יכולה גם לראות את הטוב שצמח ממנה. את האהבה והקשר החזק בין אחים שעברו התמודדות ביחד.
לפעמים אנחנו לא רוצים לדבר על הרע, אנחנו רוצים להשאיר אותו מאחורינו. די. היה. נגמר. חוששים להגדיל אותו. בואו נתעסק בטוב. בואו נמשיך הלאה. כאילו לא היה משבר מעולם. אבל הזיכרונות, החוויות והרגשות לא באמת נעלמים. הם זקוקים לזמן של עיבוד, של שיח. מצד אחד נפקח עיניים מול המציאות. נבכה. נתאבל. נדבר. נשתף. נשאל את הילדים לדעתם, לרגשותיהם. ניתן מקום לקולות השונים. ומצד שני נעסוק בשימור וחיזוק הטוב שכבר קיים, ובוודאי שקיים. נעשה כיף ביחד, נעסוק בפעילויות או בעשייה משותפת.
הביחד המשפחתי נותן הרבה כוח. ההתכנסויות המשפחתיות, גם סביב שיח משתף על ההתמודדות או סביב משחק מהנה משותף, יוצרות אצל הילדים חוויה שאנחנו ביחד, בטוב וברע. וביחד, מקבלים כוחות להמשיך.
פורסם בפנימה