לפני חמש עשרה שנה החליט בורא עולם ונשמות שהעולם הזה לא יוכל להתקיים בלעדייך, חלי. הוא החליט גם שהמשפחה שלנו לא תוכל להתקיים בלעדייך.
ואני, מיד ידעתי. עוד כשאף אחד לא. הבטתי בטוהר עינייך היפות וידעתי. ידיעה נצורה מרחם. לב של אימא. כבר אז הבטחתי לך חרש שאין זה משנה בכלל. "את תהיי הנסיכה שלנו", לחשתי על אוזנייך בלילות. נשקתי לידייך בימים. הבטחתי לך שתגדלי להיות הילדה הכי שמחה ואהובה בעולם כולו, שאת עוד תקטפי את השמש והירח וכמה כוכבים שרק תרצי.
מגלים את הדרך לבד
נפאל. מדינת עולם שלישי. כאן אין יועצים. כאן אין מטפלים. ואנחנו שליחים בתחילת הדרך. טובעים בקסמיהם של הצעירים והצעירות הגודשים את בית חב"ד. מריחים את ריח אהבת האדם באשר הוא אדם. קשובים לצליליה של האחדות המתגלגלת במסדרונות.
טל של שלום יורד עם שחר על גג הרעפים האדום. עיני התכלת הטובות של הרבי מלובביץ' ניבטות אלינו מן התמונה הגדולה שבסלון. פניו מחייכות אלינו באור אין סוף. הנה חלום חיבורם של אנשים מתגשם גם בנפאל.
ומה עושים עם זה עכשיו, חלי? מה עושים? לא תמיד יודע אדם עד כמה נפשו חסינה היא. כמה כוח יש לו בנשמה. הקדוש ברוך הוא יודע. לעולם לא ישלח למסע את זה שאינו יכול לצעוד בשבילים מפותלים.
יש והרגליים כושלות. הנשימה מתקצרת. ואז הוא שולח עוד חמצן לריאות. והן מתרחבות באחת. שואפות אש, רוח, אדמה וים. ושוב... יש אוויר.
את תינוקת רכה ואני נושאת אותך עמי לכל מקום, מתווכת לך את העולם הזה שלא תמיד אני עצמי מבינה אותו. פורסת לך אותו למילים ואותיות. בוצעת לך אותו לחלקיקים. ואז שוב מחברת לך אותו חזרה לסיפורים.
לא מפסיקה לדבר איתך, חלי. לא מפסיקה. העוברים ושבים מביטים בי בתמיהה, אבל לי זה לא אכפת. שפתיי דובבות וקולי נשמע רק לך.
רחמו עלינו, שמים
אם אין מטפלים בנפאל אז נביא אותם אלינו. הם מכתיפים את תרמיל הדרכים על כתפם הטובה ומצטרפים אל המסע. מסע של אותיות. מילים. משפטים. סיפורים. קשר עין. תן וקח. סיבה ותוצאה. משחק חופשי.
"עם חלי השמים הם הגבול", אנחנו אומרים להם. "ה‑כ‑ו‑ל אפשרי", אנחנו מסבירים, "הילדה הזאת היא ברכה. נשמתה מבורכת בשפע שכמוהו לא היה עוד".
"שמים, בקשו רחמים עלינו", אנחנו לוחשים על משכבנו בלילות, "עשה שהעולם הזה יביט דרך העיניים שלנו. שיראה בדיוק את אותו הקסם שאנחנו רואים. שיעטוף אותה באותה האהבה כמעט".
כשמגיע האבחון, המעטפה החומה נותרת סגורה ימים רבים. כי מה זה משנה איך קוראים לזה בכלל? משנפתחים הדפים שבהם נכתב PDD אנחנו בוחרים למחוק את המילה "קושי" ולראות רק את המילה "תקשורתי".
כי כל כולך הוא מתנה, חלי. מעולם לא היית קושי, גם לא תהיי. את, למעשה, היא התקשורת. דרכך זכינו לקשור קשרים אמיצים עם אנשים נפלאים מכל העולם. נקשרנו בעבותות של אהבה לחונכות יקרות שעזבו הכול והגיעו עד קטמנדו כדי לצעוד איתך יד ביד. חברנו עם אנשים שרק רוצים לחבוק איתך את העולם הזה בידיים פתוחות. לצחוק איתך אל מול הקשת בענן. זכינו וסביבנו התאגדו במעגלים אנשים יפים כל כך.
לפעמים נדמה לי שזוהי דרכו של בורא עולם ללמד אנשים את מקומם הטבעי. ללמד אותנו באופן אישי, למען לא יגבהו עינינו ולא תרום רוחנו, ולא נהלך בגדולות ובנפלאות מאיתנו.
יד נותנת, יד מקבלת
כל כך קל לצלול במי המחמאות. לשחות עם זרם התודות. אבל לנו קצת פחות. כי יחד עם הנתינה, השליחות, הבית הפתוח - אנחנו גם מקבלים ונזקקים כל העת ליד מכוונת, לעצה נבונה, לאיש מקצוע זה או אחר.
יש משהו מאתגר בלהיות משפחה שעיני המטיילים נשואות אליה ולנסות להסביר להם אותך, חלי. שלא יחשבו לרגע שאת חצופה כשאת משתתפת איתם בצ'יפס או בשניצל בלי לשאול. שלא יעלו על דעתם שאינך פיקחית מספיק כשאת מחייכת לעצמך חיוך צופן סוד, כשאת רצה ביניהם במשובת ילדים, כשאינך עונה בזמן שבו נתבקשת.
אבל בשביל זה יש את האחים הטהורים שלך שצוחקים איתך בצחוק פעמונים, רצים איתך בין המדשאות, מציגים אותך בגאווה לעולם הזה, מסבירים אותך לכל מי שרק רוצה לשמוע.
הטבעיות שבה הם נוהגים בך, השמחה שהם שמחים בך - היא אולי ההצלחה הכי גדולה שלנו. הברכה הכי גדולה שלך, חלי. כי כשלחשתי על אוזנך שתגדלי להיות נסיכה לא שיערתי עד כמה מיוחדים יהיו שומרייך. הם יושבים איתך שעות, מהלכים איתך בשדות ובכרמים סגולים, צועדים איתך יד ביד, מתחברים לכל כישרון ותחביב שלך.
והרי הכישרונות שלך, חלי, הם כחול אשר על שפת הים. את האהבה שלך למוזיקה את חולקת עם צביקה, את כישרון המתמטיקה והמספרים עם שמוליק, את הציורים והיצירות עם רבקי ואת שמחת החיים עם יצחק.
ויש את אבא שלך האהוב, שמביט רק לתוך עינייך שלך. ממנו למדתי לשמוח בך שמחה טהורה ופשוטה, ליהנות מכל רגע איתך, לזרוק את השכל, לא לחשוב יותר מדי, לחיות את ההווה, לא לתכנן את העתיד, לזנוח את ההשוואות לאחרים. אבא שלך שמלמד אותי עד כמה פשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר... ומותר לאהוב!
ויש אותך, חלי אהובה ומושלמת שלי. עם עיני השקד היפות שלך ותלתלי הדבש המתנפנפים ברוח. עם זקיפות קומתך ומתיקות דיבורך. עם הביטחון העצמי המופלא שלך ולבך הטוב והרחום שכמוהו לא היה עוד. איך כולם טובים בשבילך. כולם נעימים וברורים. איך כל יום מחדש את נושמת את ריחו של התלם נשום ורגוע, ורואה את השמש בראי השלולית הזהוב.
מתנה מבורא עולם
לפני חמש עשרה שנים החליט בורא עולם ונשמות שהעולם הזה לא יוכל להתקיים בלעדייך. הוא החליט גם שהמשפחה שלנו לא תוכל להתקיים בלעדייך. וכמה טוב שהוא החליט כך.
לא תמיד יודע אדם עד כמה נפשו חסינה היא. כמה כוח יש לו בנשמה. אבל הקדוש ברוך הוא יודע גם יודע. לעולם לא ישלח למסע את זה שאינו יכול לצעוד בשבילים מפותלים. יש והרגליים כושלות. הנשימה מתקצרת. ואז? אז הוא שולח עוד חמצן לריאות. והן מתרחבות באחת, שואפות אש, רוח, אדמה וים, והנה שוב, שוב יש אוויר.
פורסם ב''פנימה''