בדיוק לפני שלוש שנים, ואנחנו בחופשה משפחתית בירושלים, אימא התקשרה כדי לאחל לי, בהתרגשות רבה, מזל טוב ליום ההולדת. איזה כיף שיש מישהי שלא פחות ממני, ואפילו יותר, נרגשת מהיום המיוחד הזה, היום שבו יצאתי לאוויר העולם. ובדיוק ירדתי לכותל לתפילת הודיה קצרה, מיוחדת ושמורה ליום ההולדת.
השיחה עם קולה הצוהל של אימא, שקצת הביך אותי, הייתה ברכת מזל טוב אחרונה שלה, שמאז חקוקה על לבי. ועכשיו זה כבר יום הולדת שני שאין מי שיוצא מגדרו ונרגש כל כך לאחל לי מזל טוב, ולצחקק ש"כל השביעין חביבין, ממינקה" ו"תקני לך משהו מיוחד! תפנקי את עצמך! אני כבר אשלם".
רציתי לספר לכל העולם על השעות שבהן פילסה הנשמה הרכה שלו את דרכה מבפנים החוצה, לשתף את כולם בחוויה המדהימה שעברתי. אבל מיד אחרי שנולד אמי חלתה, ואז נפטרה, ודעתי הוסחה.
אז אולי עכשיו? אולי לא מאוחר מדי? לספר על הלידה שכולה הייתה שיר אחד גדול, פשוטו כמשמעו?
לתת יד לכאב
עקב עקמת בגב שאיתה נולדתי, זריקת האפידורל בלידות הייתה אתגר גדול לרופאים המרדימים. כך יצא שמתוך חמש הלידות רק בשתיים זה צלח, וביתר הפעמים נאלצתי לחרוק שיניים ולבכות על התסכול העצום, שהאפידורל אינו מנת חלקי.
בלידה האחרונה החלטתי שאני עושה סוויץ', מחליפה את הדיסק, לא נותנת לפחד לשלוט בי, אלא הופכת את האויב לחבר. נותנת לו יד מלטפת, מישירה אליו מבט אמיתי ובוטח, ואומרת לו שהפעם נפסע יחד, והפעם זה יהיה מדהים.
וגם כשנאמר לי שאני חייבת לעבור זירוז, ידעתי שלא אהיה שוב שפן ניסיונות של הרופא המרדים, אוחזת בתקוות השווא שאולי הפעם הוא יצליח למצוא את הנקודה המדויקת בין החוליות, ויופיע הקוסם אפידורל. הפעם אמצא את הכוחות הטמונים בי, ארפה ואאפשר לבורא כל הנשמות להעניק לי את המתנה הגדולה ביותר.
הייתה לי תחושה חזקה ששירים יעזרו לי מאוד, שהם יהיו החבר שלי בלידה. הרי תמיד בטיפולי שיניים הצטיידתי בשירים מקפיצים, שמתי אותם על פול ווליום, התרכזתי רק בהם - והכאב ירד פלאים. אז גם כאן, הכנתי רשימת שירים שאני אוהבת, שגדלתי עליהם, שאני יודעת את המילים שלהם. את ההשראה לאותה רשימה קיבלתי מתכנית רדיו ששמענו בעלי ואני בדרך לחדר הלידה, ובה ראיינו את יגאל בשן שסיפר על העבודה לצד ספי ריבלין ז"ל מהימים ב'הופה היי'.
היי! אני הערצתי את 'הופה היי'! כילדה קניתי את כל הקלטות שלהם! לא פספסתי אף תכנית בטלוויזיה! מהר מאוד רשימת שירי הלידה התמלאה.
כשהרופא, הדתי והצעיר (למה? למה מביכים אותנו ככה? מזל שזה לא איזה דייט נושן שלי או חניך מהסניף), התחיל את מסע הזירוז, פרוצדורה שבה נצפתה סכנה מוגברת לתלישת שערות, פצחתי ב"ציגלה ביגלה" של יגאל בשן.
כן, בהתחלה עוד הייתי צריכה לגרש את הלא נעים והפדיחה, והרמת הגבות של הצוות האם היולדת (הלוא היא אני) במחלקה הנכונה, ולתת לריכוז בשיר לפעול את פעולתו על הגוף.
כשהרופא החניק צחקוק, סיננתי לשנייה "זה עדיף על צרחות, לא?" והמשכתי בשלי.
בהמשך, עם שתי מיילדות מלאכיות ודולה אחת מדהימה, הכנתי אותן מראש שהלילה לילה לילה, ולא נפסיק לשיר.
בין לשיר ללצרוח
גיליתי שבזמן הציר דווקא השמעת קול נמוך, בס, עוזרת להפחתת הכאב. וכשאני מהלכת על החבל הדק שבין לשיר ללצרוח, אני עוצמת עיניים ומתרכזת בשיר בלבד ושרה אותו בעוצמה.
כשהצירים התקדמו בקצב מסחרר (טוב, פיטוצין...) גיליתי שאני זמרת אופרה! כי במקום לצרוח את עצמי לדעת ולפנטז על קפיצת ראש מהקומה התשיעית, אני פשוט שרה את "עוד סיפור אחד של אהבה" באופרה!
בשלב זה כמובן שבכלל לא היה אכפת לי מה חושבות המיילדות, אם הן קוראות לכל הצוות לצפות בסטנד אפ חינמי של המטורללת מחדר תשע או מעלות תמונות שלי לפייסבוק. אני עצמתי עיניים והייתי כל כולי בטנור, לה מינור ופה מז'ור.
וזה עבד! עם פיטוצין ובלי אפידורל! כי האמנתי שאני מסוגלת להתרומם מעל הכאב הפיזי המטלטל. וזה היה מדהים. יצאו שם יכולות ווקאליות שלא הכרתי, ואחרי זה צחקתי על עצמי בהקלה עצומה, ורציתי לשתף את כל העולם בגילוי מיליון הדולר שגיליתי. או לפחות את כל הנשים, או לפחות את כל היולדות במחלקה.
שבועות שלמים, כשאני עוד עטופה בחוויה, חלמתי לכתוב טור על הלידה, וכבר הייתה לי כותרת: "מה יגאל בשן עושה בחדר הלידה שלי?". אבל אז אימא, והחיים, והזמן שהתעופף לו עם משב הרוח.
ואולי עכשיו, אולי דווקא עכשיו, בערב יום ההולדת שלי, אני אזכיר לעצמי ולכל הנשים שיש לנו את זה. שאם רק ארצה ואחלום מספיק חזק, ואגייס לעזרתי את בורא הנשמות וכל החלומות, הדברים הגדולים שאני חולמת ולא מעזה ודוחה ומתעצלת ולא מאמינה שאצליח - יקרו.
ואם נורא יכאב, תמיד אוכל לשיר בקול בס "ציגלה ביגלה, ציגלה בום" ולסיים באופרה: "בום בום בום בום בוםםםםםם".
פורסם בפנימה