כבר כמה שנים ששותפתי היקרה רוחמה בן יוסף ואני מופיעות ברחבי הארץ עם המופע המשותף שלנו 'המשבר כמבשר'. מפגש עם נשים יקרות ומיוחדות, עם סיפורי חיים מרתקים ובעיקר עם המון נשיות עמוקה ומרגשת.
אין עלינו בנות ישראל, תמיד מחפשות דברים חדשים לשמוע. תמיד מחפשות עוד ועוד כלים כדי להעשיר את הקיים. לא מתייאשות, לא מוותרות וממשיכות קדימה.
כוח נשי
יוצא לנו לעמוד מול קהלים שונים ומגוונים. המופע בנוי באופן כזה שהסיפור המסופר בו מחובר ללחנים ולמילים עמוקות מני ים, שלוקחים את הנשים עמוק פנימה, אל המסע הפרטי של כל אחת ואחת.
אני רואה אתכן נפגשות עם הגעגועים, עם הכאב, עם האהבה, עם השמחה ועם השחרור.
אני אומרת שאני רואה, אבל האמת היא שאני לא רואה בעיניים. כי רוב הזמן יש חושך. אני רואה מהלב.
שם, על הבמה, כשכל הקהל מרוכז בך, יש כיוונון של כל הלבבות לאותו המקום. ולב הוא דבר מדבר. בטח לב של אישה. הוא מתרגש וסוער, מתקשה ומתרכך, מתאכזב ומצפה. מוכן להיפתח שוב ולתת, נפגע ונעלב. מלא תקווה ואכזבה, ושוב ושוב. בדיוק כמו הכוח הזה שטמון בתוכנו פנימה. כוח שמגדירים אותו בביטוי אחד: לא להתייאש!
זו מין מתנה כזו שבורא עולם הטמין בנו. ובגללה אומרים שבזכות נשים נגאלו ובזכותן עתידין להיגאל. כי נשים לא מתייאשות. וגם כשהן כן, בסוף הן יפעלו ב"שפכי כמים לבך". ומשם יצמחו וייבנו מחדש. "התנערי מעפר קומי, לבשי בגדי תפארתך". היכולת הזאת לקום, להתרומם.
מסע אחר
המופע נגמר במשפט אחד שנאמר ממש רגע לפני הירידה מהבמה: "תזכרו שתמיד אפשר להמשיך מהתחלה". אני בכלל לא בטוחה שמישהי באמת שומעת אותו או מפנימה אותו אחרי המסע הרגשי שעברנו יחד, אבל הוא תמיד נאמר, ומפעם לפעם מהדהד בתוכי יותר לעומק.
מה זה אומר להמשיך מהתחלה? הרי מההתחלה מתחילים, לא ממשיכים.
אז כמו שאני אוהבת, אענה בסיפור.
יום אחד ישבו שני אנשים מוכשרים שעבדו באותו משרד. לשניהם היה אותו הבוס. לשניהם גם הייתה אותה עבודה. הם היו צריכים להכין מסמכים מדויקים בלי טעות. הם עבדו על זה יומם ולילה, באמת בנחישות רבה. כתבו וכתבו, וכתבו וכתבו.
הם ישבו זה מול זה, שולחן מול שולחן, ורק קיר קטן מפריד ביניהם.
לילה אחד, כשהמשרד היה כבר ריק, ורק שניהם נותרו בעמלם. קם האחד להכין לו קפה. בדרכו חזרה אל מקום מושבו עצר רגע אצל שכנו השקוע בעבודתו. הוא הביט בו ארוכות, גבו כפוף, כף ידו אוחזת בעט והמון ניירות מונחים על שולחנו. גם על הרצפה מסביבו, ליד סל האשפה ובתוכו, היו ניירות מקומטים וזרוקים.
"אתה ממש עובד לחינם", הוא ציין בקול רך אחרי כמה דקות של התבוננות.
"אני?" תמה זה השקוע בניירותיו, "לחינם אמרת?"
"כן, כן, תראה מה קורה סביבך", הצביע הראשון על כל הניירות המקומטים מסביב.
הראשון חייך חיוך עייף. "נו, עבודה, אתה יודע", הוא ענה באנחה.
"אפשר?" שאל הראשון והרים את הדף שעליו עבד חברו. זה הנהן ונדרך בכיסאו.
הראשון עיין בדף כמה רגעים. "אילו טעויות יש לך כאן?" הוא שאל.
הדף עבר לידי בעליו. הוא העביר עליו מבט בוחן ואמר: "כאן אין כרגע".
"ובזה?" הרים השני דף מקומט ויישר אותו.
"כאן, כאן וכאן". הצביע הראשון על כמה סימונים עגולים על הדף.
"רק אלה?" התפלא הראשון, "באמת רק אלה?"
"כן", השיב בפשטות בעל הדף.
החבר הראשון חשב רגע ואז ביקש מחברו להתלוות אליו אל שולחנו.
השולחן הזה היה נקי. היה שם רק דף אחד, עיפרון ומחק. לא ניירות מקומטים ולא פח מלא. כן הייתה ערימה קטנה של פירורי מחק.
"יש לך רק דף אחד", התפלא החבר .
"רק אחד", ענה הראשון בנחת. הוא הרים אותו והראה לחברו. "מלא טעויות ומחיקות אומנם, אבל רק אחד".
גם לנו בעולם הזה יש רק דף חיים אחד. יש בו טעויות, כולנו עושים. העניין הוא לקחת את הטעות, ללמוד ממנה ולתקן אותה. לא להשליך הכול וליפול לייאוש.
העניין הוא להמשיך מאותו מקום של נפילה, של קושי, של טעות, של משבר. להמשיך משם כאילו מההתחלה. לא באמת, כי אנחנו לא בהתחלה, אבל עם האמונה, הביטחון, הציפייה והתקווה להצליח.
שתהיה לכולנו שנה טובה, מלאה המשכים.
פורסם ב''פנימה''